trusted online casino malaysia

השבוע התחילה שנת הלימודים אצל הילדים, ובאופן טבעי זה עורר מחדש את הדיונים על רלוונטיות (או, יותר נכון, חוסר-רלוונטיות) של מערכת החינוך הממלכתית שלנו.

אבל לפני שבכלל נכנסים לדיון החשוב הזה, כדאי שקודם כל נבהיר לעצמנו מהי המטרה של אותה המערכת.

וכאן חשוב לעצור שניה ולעשות הבחנה קריטית בין “חינוך” ל”השכלה”:

  • הרי “השכלה”, כשמה היא, פונה לשכל ועוסקת בפיתוח היכולת הקוגניטיביות והקניית ידע ברמה השכלית
  • מנגד, “חינוך” מכוון אל משהו הרבה יותר עמוק ומקיף – אל הזהות ואל איכות ה-being הבסיסית של האדם.

    לא במקרה המילה “חינוך” נגזרת מאותו שורש כמו “חניכה” – אותו טקס מעבר אוניברסלי שבחברות מסורתיות בא לציין שינוי מהותי במעבר מילדות לבגרות…

תהליך חיוני שכל כך חסר היום בחברה המודרנית:




היום אנחנו בט”ו באב, ואני אגיד לכם בכנות – אני לא כל כך אוהב את היום הזה…

למה?
תיכף אסביר…


נתחיל במשהו “קל” – הפרסומות…

במשך כמה שבועות אחרונים אני שומע ברדיו שוב ושוב פרסומות די מזעזעות של חברות התכשיטים – פרסומות “ברוח חג האהבה” שמשתמשות ביום הזה בצורה מניפולטיבית לגמרי בתור תירוץ, כדי לדחוף לקהל היעד שלהם את מרתכולתם.

עכשיו, ברור שזה דוגמה קצת קיצונית לשימוש הציני בסטריאוטיפים עלאק רומנטיים, אבל מצד שני הרבה פעמים פרסומות כאלה משקפות – גם אם צורה מעוותת וגרוטסקית – את הציפיות הלא-מודעות שיש לנו אחד מן השני במערכות היחסים הקרובות.

הרי בסופו של דבר הפרסומות הם רק סוג של “סימפטם” שמעיד על משהו הרבה יותר עמוק…




תיקון קטן:

סדנת הקונסטלציה “לפגוש את עצמנו – לפגוש את ההורים” שהזכרתי בסוף הסרטון תתקיים בהרצליה ולא בבנימינה, כמו שאמרתי בטעות בהקלטה.


אתמול כשנכנסתי לאתר של אמאזון, כותרת אחת תפסה את העין שלי.

לספר, שנכתב לפני כחמישים שנה, קראו “Leisure: The Basis of Culture” – “פנאי: הבסיס של תרבות” – והוא מדבר על הפנאי כעל תנאי הכרחי וכוח המניע מאחורי כל ההתפתחות האנושית.

בעצם, כל התרבות שלנו – אמנות ומדעים, פילוסופיה ודת – כל אלה נוצרו על ידי אנשים שהיה להם מספיק פנאי בשביל משהו שהוא מעבר להשרדות היומיומית.

אבל באופן פרדוכסלי, דווקא היום כשנהיה יותר קל מאשר אי-פעם בעבר לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו – דווקא עכשיו יש לרובנו פחות פנאי מבעבר.

ומעבר לפגיעה הברורה באיכות החיים שלנו, למחסור הזה בפנאי יש גם השלכות חמורות על האפקטיביות ועל יכולת מימוש העצמי שלנו:




“החיים מתחילים במקום שבו נגמר אזור הנוחות שלך… ”

המשפט המפורסם הזה של ניל דונלד וולש הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לשטיק הזה של “היציאה מאזור הנוחות” שמפמפמים לנו שוב-שוב, ומרוב שחוזרים עליו אנחנו מתחילים להתייחס אליו בתור אמת מובנת מאליה.

אבל אם נעצור שניה ונבחן את הרעיון הזה בצורה קצת יותר מפוכחת, נראה שמדובר בקונספט מפוקפק, במקרה הטוב, וממש מזיק במקרה הפחות טוב.

דבר ראשון, עצם הפיכת הנוחות ל”אויב” – סוג של מכשול שצריך להתגבר עליו בכוח – זה רעיון תמוהה בלשון המעטה.

אבל הנזק הגדול של השטיק הזה נובע מזה שהוא הופך את הטפל לעיקר ויוצר אצלנו אשלייה כאילו האישו הגדול זה הבחירה בין “נוחות” ו”חוסר הנוחות”.

ואז אנחנו מפספסים את הבחירה האמיתית…



לפני כעשור הפקנו יחד עם כמה שותפים תוכנית אודיו שהייתה מבוססת על הספר הקלאסי “מדע ההתעשרות”.

היום כשאני נזכר בספר הזה, יש בו דברים שאני אוהב יותר ויש דברים שאני כבר פחות מתחבר אליהם.

אבל הבחנה אחת שגיליתי בו נשארה איתי מאז, ואני חוזר אליה שוב ושוב וכל פעם מבין את הרעיון הזה קצת יותר לעומק.


ובדיוק על זה אני רוצה לדבר היום:


 

לפני שבועיים חברים שלנו הזמינו אותנו להתארח אצלם בסדר פסח.

אגיד לכם בכנות – אף לא מצאתי את האירוע הזה מרגש במיוחד (בלשון המעטה), אבל מדובר בחברים ממש טובים, וגם הילדים ממש רצו, אז אמרתי “יאללה”.

ליתר דיוק – אמנם כלפי חוץ אמרתי “בסדר”, אבל “הפולניה הפנימית” שבתוכי אמרה על כל העניין “אשב לי בפינה ואסבול בשקט ” 🙂

אבל אתמול בבוקר פתאום קרה משהו שקצת שינה את ההתייחסות שלי לכל הסיפור…

בסיומו של המחזה “בדלתיים סגורות” של הסופר והפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר מופיע אחד המשפטים הכי מפורסמים של סארטר, שמזקק לשלוש מילים את התמצית של הפילוסופיה שלו:

“גיהנום – זה האחרים”

הדבר המצחיק הוא שסארטר – שהיה אתאיסט מושבע – מבטא כאן רעיון דתי במהותו שמאוד נפוץ בתרבות המערבית המודרנית.

אפשר לקרוא לזה “רוחניות אינטרוברטית”…

לפני כמה ימים נתקעתי בקטע מרתק מתוך השיחות בין מרטין היידגר – אחד הפילוסופים המשמעותיים ביותר של המאה ה-20 – לבין מדרד בוס – שהיה בין מייסדיה של הפסיכותרפיה האקיזטנציאליסטית.

הקטע התחיל במשפט קצת תמוה:

“הדבר הכי מועיל – זה חסר התועלת…”

כמו שאולי שמתם לב, הייתה לנו הפסקה של כמה חודשים טובים שבהם לא צילמתי שום סרטון.

אז לפני שאספר לכם מה גרם להפסקה הזאת, וגם למה החלטתי היום לחזור ולצלם את הסרטון הזה, אני רוצה לדבר איתכם שניה על היוון העתיקה:


 

היום אצל רוב האנשים שמו של רון האברד – מייסדה של “כנסיית הסיינטולוגיה” – מעורר תגובה של גיחוך, אולי מלווה בהרמת גבה.

אבל לא כולם יודעים שבתחילת דרכו העבודתו של האברד עוררה הרבה התעניינות בקרב הפסיכולוגים, ואנשי טיפול רבים אף למדו את השיטות שפיתח.

פריץ פרלז, אבי שיטת הגשטלט ואחד הפסיכולוגים הבולטים של אותה תקופה, אף כתב הקדמה מאוד אוהדת לספרו של האברד ” דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש” שהיה רב-מכר ענק בשנות החמישים.

ולמרות שעם הזמן התנועה שהאברד יצר התחילה לקבל יותר ויותר סממנים של כת, ומשכה אליה בצדק המון ביקורת, עדיין כמה מן הרעיונות שלו חילחלו לתוך התרבות הכללית, מבלי שאנשים בכלל יודעים מה המקור שלהם.

והיום אני רוצה לדבר על אחד הרעיונות המרכזיים שלו – מעין “ווירוס מחשבתי” שרון האברד יצר והיום תופס מקום מרכזי בעולם של התפתחות אישית:


 

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק