כולנו מכירים את הסיפור על הנחש הקדמוני שפיתה את אדם וחווה לאכול מפרי עץ הדעת, בכך הביא לגירושם מגן העדן.

והמשפט שגרם לחווה להתפתות היה:

" כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע..."

המשפט הזה מתאר טוב מאוד את מה שמניע רבים מאיתנו לחפש עוד ועוד ידע – מתוך תקווה שאולי הדבר הבא שנלמד יהיה זה שבאמת יפקח את עינינו.

עכשיו, אני חייב להגיד שאני בבאופן אישי מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי "תולעת ספרים".

תמיד רציתי לטרוף את כל הספרים בספרייה, והרעב הזה לידע לא נרגע עם השנים, אלא רק הולך ומתגבר.

אבל ככל שעובר הזמן, אני גם מתעניין יותר ויותר בשאלה "מה מזין את הרעב הזה?"

מה באמת אנחנו מחפשים כשאנחנו רוצים ללמוד עוד משהו, לדעת עוד משהו, להבין עוד משהו - על עצמנו ועל העולם?

וגם אצלי וגם אצל אנשים אחרים אני רואה שבבסיס נמצאת שם אותה התקווה בעזרתה הנחש פיתה את אדם וחווה:

" כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע..."

כלומר יש שם חיפוש אחר אישוזהי אמת עמוקה יותר, מקום שבאמת יוכל לספק את הצמאון שלנו לאמת, מקום שכנמצא אותו – כבר לא נצטרך לחפש יותר.

אבל סיפור הגירוש מגן העדן מספר לנו משהו מעניין על מה באמת קורה, אחרי שאנחנו אוכלים מפרי עץ הדעת:

"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם..."

כלומר הידע החדש רק מגביר את תחושת החוסר, או כמו שאמר זאת אריטסו "ככל שאתה יודע יותר, ככה אתה מבין עד כמה אתה לא יודע"

במילים אחרות, עץ הדעת לא מספק את סחורה - לפחות לא את הסחורה שאנחנו אולי מקווים להשיג.

הידע לאו גורם לנו להרגיש יותר מסופקים, אלא להיפך עלול לעשות אותנו לעוד יותר רעבים.

אז מה פתרון?

בכנות - אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת, אבל כן יש אפשרות אחת שאני רוצה לשתף איתכם:

אולי הפתרון הוא קודם כל להפסיק לכרסם באופן כפייתי בתפוח הזה 🙂

ואז אולי נוכל לחזור קצת לחווית התמימות שהייתה לפני...

  • לפני שגילינו שאנחנו "ערומים";
  • לפני שהתחלנו להרגיש שאנחנו לא מספיק ולהתבייש במי שאנחנו, בהוויה הפשוטה שלנו;
  • לפני שהתחילו לעבוד כל מנגנוני הביקורת העצמית המתוחכמים שלנו;
  • לפני שלמדנו ש"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" - אותו רעיון מוכר לכולנו שהדברים צריכים להגיע אלינו מתוך מאמץ;

זאת, אגב, אחת הסיבות שבגללן בזמן אחרון אני עושה פחות סרטונים ופודקאסטים.

כי לעיתים קרובות התחושה היא שלמרות הידע הרב שבא לי לשתף, זה לאו דווקא הדבר המועיל ביותר שאני יכול לעשות.

ושבמקום ליצור עוד פיתוי לרוץ קדימה, בא לי לתת רשות – לעצמי ואולי גם לכם – דווקא לקחת צעד אחורה.

ואני יודע שהצעד הזה אחורה יכול להיות מאוד מאתגר.

והוא מעורר את כל השדים הפנימיים, שבדיוק כמו הנחש הקדמוני מנסים לספר לנו שהמקום הפשוט הזה הוא לא בטוח, או לא מספיק, או קטן מדי, או פשוט מדי, או נאיבי מדי...

שגן עדן יש רק באגדות ילדים...

שלהיות – פשוט להיות – זה לא מספיק...

"תעשה כבר משהו מועיל!" – צועקים הקולות הללו - "אם לא תזיז את עצמך, שום דבר לא יקרה!"

וזה לא שהקולות הללו משקרים – הם באמת מתארים מציאות אפשרות אחת...

אבל זה לא אומר שזאת המציאות היחידה שנגישה לנו.

ואולי יש גם אפשרות אחרת...

אולי אף אחד לא באמת סגר בפנינו את הדלת לגן עדן, אלא היא נשארה פתוחה לרווחה.

ואנחנו יכולים לבוא לבקר מתי שרק מתחשק...

צריך רק להפסיק לכרסם באובססיביות בפרי עץ הדעת ופשוט להסתכל מסביב...


ומי יודע - אולי אז נגלה שם את עץ החיים 🙂



הוסף תגובה

14 תגובות עבור על תולעות הספרים ונחשים ערומים

עוזה

December 15th, 2016 at 22:29 הגב

מרבה נכסים – מרבה דאגה
מרבה בשר – מרבע רימה
מרבה ידע – מרבה מכאוב
חכם ממני אמר זאת – שלמה המלך.
גם ליפא העגלון היה אומר שקצת פחות זה קצת יותר.
אני בעד הפסקה מדי פעם כדי להינות לפעמים גם מהנאיביות והפשטות. כמו החופש הגדול מימי בית הספר.

דר' מארק זלוצ'ין

December 19th, 2016 at 11:42 הגב

גמאני:-)

דובי

December 5th, 2016 at 22:33 הגב

תודה מרק,תמיד כיף לקרוא ולשמוע אותך, עם האותנטיות השקטה שלך:)

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:42 הגב

🙂

סיגל

December 5th, 2016 at 15:51 הגב

מקסים. אני מאחלת לך המשך התפתחות מוצלח. אני גם חושבת כמוך.

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:42 הגב

תודה 🙂

תמר

December 5th, 2016 at 11:06 הגב

מידע מעניין, גם לי יצא הרבה פעמים לחשוב מה גורם לי לרצות לדעת עוד, הרעיון שהעלת בהחלט יכול להיות נכון מאחר וככול שאנו קוראים יותר אנו מבינים עד כמה אנו לא יודעים כלום וזה מה שמניע אותנו להמשיך לחפש אחר ידע. אבל נקודה אחת שכתבת לא כול כך היסכמתי איתה, אני לעולם לא הרגשתי (וגם לא ארגיש בעזרת השם) בושה במי שאני , אדרבה הקריאה חושפת בפני עולמות שמעשירות את הידע שלי ואני דווקא גאה בזה , אמנם אני יודעת שלא הכול אפשר לדעת אבל עצם החיפוש אחר ידע נוסף מכניס בי אנרגיה ואושר. אני אוהבת לקרוא ולעולם לא אפסיק. אבל לעיניננו, המאמר שלך בהחלט העשיר אותי ואכשיו אני מבינה יותר טוב את הרצון הזה שלי שרוצה לקרוא ולדעת.
תודה רבה(:

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:44 הגב

החיפוש שלנו בהחלט לא חייב לבוא מתוך בושה או משהו בסגנון, אבל לעיתים קרובות – לא תמיד – הוא בא ממקום של “חוסר” כלשהו.

וכשזה המצב, חשוב מדי פעם לעצור ולהתעניין לגבי המקור הזה….

מיכל

December 5th, 2016 at 11:03 הגב

אני ממש שמחה לקרוא. ממש חיזק אותי בדרכי העכשווית של לקחת צעד אחורה בסיטואציה לא פשוטה שאני נמצאת בה וכל הזמן מחפשת איך לפתור כמה שיותר מהר
כל כך פשוט לקחת צעד אחורה. נקודת המבט יותר רחבה שם
ויחד עם זאת כל כך לא פשוט….
בכל מקרה,
הזדהיתי
תודה

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:44 הגב

שמח שזה הידהד אצלך 🙂

עוזה

December 5th, 2016 at 10:22 הגב

מאד מזדהה עם התחושות.
בטוח שווה בדיקה מעמיקה ונסיונות שינוי למי שכל הזמן מחפש עוד ועוד ידע שמביא ליותר ויותר תחושות של בורות וירידת ערך עצמי רגשית.

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:45 הגב

בהחלט שווה בדיקה 🙂

מאיר

December 5th, 2016 at 10:08 הגב

מה שגרוע מהרדיפה אחרי ידע, כדי לספק צורך קדמון, ללמוד ולהתפתח באופן מנטלי, היא רדיפה אחרי “ידע”, כדי להשיג מעט יותר כסף.
ואני מדבר על כל הקורסים הפאתטיים לגמול השתלמות , שהפכו לתעשייה משגשגת, מאחר שהחוק קבע שחייבים ללמוד משהו כדי לזכות בתוספת שכר של כמה מאות שקלים במשכורת, ולא באמת כדי להגדיל את הידע של העובדים…

דר' מארק זלוצ'ין

December 7th, 2016 at 12:46 הגב

גם זה וגם זה בא בסופו של דבר מאיזושהי חוויה של חוסר, ובעצם בשניה מקרים “הידע” הוא רק אמצעי להשיג משהו אחר…

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק