מאז שהייתי קטן, הכניסו לי טוב-טוב לראש שיש לי שתי ידיים שמאליות – שאני טוב במדעים, אבל כל מה שקשור ליצירה זה לא בשבילי.

ובמשך הרבה מאוד שנים האמנתי לזה, אבל ברקע כל הזמן הייתה התחושה שמשהו מהותי חסר.

עם הזמן, התחלתי להשתחרר מן הדימוי העצמי המוגבל הזה, למדתי תיאטרון, כתבתי שירה וגם ניסיתי – בלי יותר מדי הצלחה – ללמוד לצייר…

ואז, לפני כשנתיים, הצטרפתי לחוג רישום מודל, ופתאום גיליתי שאני בכלל לא כזה גרוע כמו שסיפרו לי 🙂


והכול תודות למשפט אחד שהמורה אמר לי – משפט אחד ששינה לגמרי את האופן שבו ניגשתי לציור – ולחיים בכלל:




הוסף תגובה

8 תגובות עבור לצייר בכתם, לצייר בקו…

לילית

February 9th, 2016 at 10:02 הגב

וואו. קודם כל הדימוי נפלא. מאד מוחשי ומוצאת שמאד מדוייק. כרגיל אתה פוקח עיני “עיוורים” ומנדב עוד נקודת מבט להתבונן דרכה. תוך כדי הקשבה נטלתי עפרון והתחלתי לצייר כתמים ואכן יצאה תמונה קטנה… לי – שממש לא מציירת. וגם במבט על תחומי החיים, זוגיות ו”קריירה” הצלחתי לזהות את ההבדל בין הקוים (מה רוצה לשנות) לבין הכתמים – מה חסר לי… הגיחלוי הזה משמח אותי ואני יכולה להגיד שלפחות בציור – ממש נותן תקווה. אולי עכשיו אוכל להשאיר הפחד מהמכחול בצד. תבורך ותמשיך ככה.

דר' מארק זלוצ'ין

February 10th, 2016 at 13:32 הגב

תודה לילית 🙂

דן

February 8th, 2016 at 14:43 הגב

שלום מארק,

נתת לנו עצה אוניברסלית. דרכך מהמורה שלך הגיע אלי היום כלי קל משקל, חזק ויפה. אפשר לקחת אותו איתנו לכל מקום ולהשתמש בו בכל זמן – לעבור לצייר לנו תמונה בכתמים. להרפות ולא להתעקש על הקוים אם לא הולך.
לאחרונה אני מוצא את עצמי מנסה בכח לפתור בעיות, פרקטיות ומנטליות באמצעות שירטוט קווים. וכשזה לא הולך זה כואב וקשה, במיוחד לצד האנליטי הדומיננטי והביקורתי אצלי. כתם רך של צבע, בלי קו ברור לפעמים זה כל מה שצריך כדי לצאת מהמבוך.
אני מאד אוהב את הקישורים שאתה עושה, והיום התחברתי אליך במיוחד.
תודה רבה

דר' מארק זלוצ'ין

February 10th, 2016 at 14:35 הגב

הי דן,
גם אצלי הצד האנליטי דומיננטי מאוד, אז אני בהחלט מכיר את המקום הזה 🙂

ליאורה

February 8th, 2016 at 12:03 הגב

היי מארק,
תודה על הוידאו המעורר מחשבה .
אני שואלת את עצמי איך נוצרת היצירה שלי. ובפרט לגבי שירים שכתבתי ואני אוהבת את התוצאה. אז השירים הממש טובים שלי נוצרו מכאב, זה הדלק , או יותר נכון, חומרי הצבע מהם הם נכתבו. כשהיה בחיים שלי המון כאב, הם נכתבו בעצמם, בלי מאמץ ובעקביות, שיר אחרי שיר. הרבה פעמים תוך ביצוע פעולות בנליות כמו שטיפת כלים.
היום, אין בחיי כאבים גדולים. אני מרגישה במקום הנכון לי, עושה פעולות לטובתי, מסופקת ושמחה. (טוב … לא כל הזמן, אני עוד לא לגמרי מוארת) . וככל שהשינוי הזה קרה בחיים שלי, היצירה התייבשה, השירים לא באים מעצמם וגם אם אני מנסה להתיישב ולכתוב, זה לא יוצא.
אשמח שתתייחס,
תודה
ליאורה

דר' מארק זלוצ'ין

February 10th, 2016 at 14:43 הגב

הי ליאורה, בדיוק חשבתי על זה אחרי המופע של ברישניקוב – למילים של ברודסקי היה כזה כוח מהנפנט, וזה הרגיש נובע בדיוק מאותו מרחב שממנו צמחו השירים שאני כתבתי בזמנו – ותהיתי לעצמי “למה היום זה לא קורה לי?”

לא יודע איך זה אצלך, אבל אצלי שמתי לב ש”ההתייבשות” הזאת באה מתוך סוג של “עצירה עצמית”, סוג של פחד להרשות לעצמי לצעוד לתוך המרחב הזה, שמא זה “גדול עליי”.

כשזה כאב – וכן, גם אצלי רוב השירים נכתבו בתקופות “גועשות” – אז הר הגעש הפנימי הזה היה חזק מכדי בכלל להתעסק שאלה “האם אני מספיק גדול, כדי לכתוב”.

וכשהכאב ירד, כנראה החסמים הללו הצליחו לייבש את ערוץ הזה של יצירה – מה גם שהיום חלק גדול מהאנרגיה הזאת זורמת לתוך העבודה שלי ומקבלת שם יותר ויותר מקום…

רותי

February 8th, 2016 at 9:51 הגב

תודה מארק על השיעור המעניין, המרענן והמחדש. בכל זאת לא ברורה לי בדיוק ההשלכה מעולם הציור למציאות חיינו. הרי אם ארצה לשפר יחסים עם בן זוג למשל ואתמקד בכתמים- בהוויה, ברגש, באווירה, עדיין אזדקק לתרגום המעשי- הקו. אצטרך לבחור בפעולה זו או אחרת, בהתנהגות מסויימת, בהמנעות מפעולה וכו’…כלומר: בציור אפשר להתמקד בכתמים, שמתוכם תגיח התמונה. במציאות חייבים להשתמש בקווים כדי ליצור הוויה ואוירה. לא?

דר' מארק זלוצ'ין

February 8th, 2016 at 11:26 הגב

תודה על השאלה רותי – זה אכן משהו שקצת קשה להסביר אותו במילים (ככה זה כם כתמים :-)), אבל בכל זאת אנסה לדייק.

אם נחזור שניה שוב לעולם הציור, לא תמיד חייבים שם להעביר את הקו במפורש, קוים יכולים להווצר פשוט מעצם המפגש בין שני כתמים.

באופן דומה, במציאות חיינו הפעולה יכולה לנבוע באופן טבעי מתוך החוויה הרגשית שאנחנו יוצרים, בלי שאני שואל את עצמי במפורש “אז מה אני הולך לעשות”.

אם ניקח בתור דוגמה את הזוגיות, במקום לשאול את עצמי “מהו הדבר הנכון לעשות בסיטואציה מסוימת?”, אני יכול לשאול “איך אני רוצה להרגיש בסיטואציה הזאת?” – והרבה פעמים הפעולות “הנכונות” כבר עולות האופן ספונטני מתוך ההתכוונות הזאת.

ועוד דבר, לא תמיד אנחנו זקוקים לפעולה, כדי ליצור חוויה. עצם זה שאני בוחר, למשל, ליצור תחושת אמון ביני לבין בן או בת הזוג שלי, מתחיל לשנות משהו – קודם כל בחוויה שלי, ומהר מאוד זה גם “מחלחל” החוצה, גם אם אני לא אומר מילה ולא עושה שום דבר.

לא ארחיב על זה יותר מדי, אבל יש תופעה מרתקת שנקראת “הידהוד לימבי”, כלומר מעין סנכרון בין אנשים שונים ברמה של מערכת הלימבית (מה שנקרא “המוח הרגשי”) – וזה אחד המנגנונים בעזרתם “אווירה רגשית” יכולה להשתנות מבלי שמישהו “עושה” משהו ספציפי.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הנקודה הזאת קצת יותר – אם זה עדיין לא מתחבר, תרגישי חופשית לשאול עוד 🙂

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק