trusted online casino malaysia

כשאני שואל אנשים שבאים אליי לקורסי אימון, “מה מונע מכם להגשים את עצכם?”, אחת התשובות הכי נפוצות שאני מקבל היא “דחיינות”.

תשובה די צפויה, לא?

רובנו נוטים לחשוב שחוסר מימוש נובע מחוסר פעולה, ורק אם נלמד להניע את עצמנו לפעולה – ההצלחה והסיפוק כבר יבואו באופן אוטומטי.

אבל הניסיון שלי – שנתמך גם על ידי מחקרים מאוד מקיפים – מראה  שבהרבה מקרים קורה משהו מאוד שונה.

מתברר שלעיתים קרובות אנשים לא מצליחים לממש את עצמם לא בגלל שהם דוחים את הפעולה, אלא דווקא בגלל שהם מתחילים לפעול מוקדם מדי.

בסדרת מחקרים מרתקת שהחלה עוד בסוף שנות השבעים, שני חוקרים אמריקאים, ג’יימס פרוצ’סקה וקרלו דיקלמנטה, ניסו להבין מהו הסוד של אותם האנשים שמצליחים לעשות שינויים משמעותיים בחיים שלהם, בלי שום עזרה חיצונית

הדבר המפתיע שהם גילו הוא שבכל התחומים –  מגמילה מעישון ושינוי הרגלי אכילה ועד לטיפול בדיכאון או התמודדות עם סטרס – האנשים שהצליחו לעשות את השינוי בכוחות עצמם כמעט תמיד עברו דרך אותם שישה שלבים אוניברסליים.

 

שישה שלבים של שינוי:

  1. pre-contemplation (טרום-הרהור) – שבו עדיין אין מודעות לקיום בעיה או רצון לשנות משהו
  2. contemplation (הרהור) – שבו האנשים כבר מודעים לבעיה או למטרה חדשה שלהם ומתחילים “לחשוב על זה”
  3. preparation (הכנה) – שבו אנשים מקבלים החלטה ויש להם כבר מחויבות פנימית לשינוי
  4. action (פעולה) – שבו מתחילים להוציא את התוכניות לפעול
  5. maintenance (תחזוקה) – גם אחרי שעשינו את המאמץ הגדול בשלב בפעולה, בהרבה מקרים נדרשות “פעולות שימור”  מסוימות, כדי למנוע חזרה לדפוסים הישנים.
  6. termination (סיום/הטמעה) – בשלב הזה אפשר ליהנות מן הפירות של המאמץ שלנו והדבר ששאפנו אליו כבר מתבצע “על אוטומט”.

אני נוהג לתאר את התהליך הזה באמצעות הגרף שנקרא “גל השינוי”, שמראה את מידת המעורבות האישית וכמות האנרגיה שאנשים משקיעים, כתלות בשלב:

עכשיו, מי שעוקב אחרי הכתיבה שלי כבר זמן מה, בטח זוכר  את הפוסט שלי על “הצופים והשחקנים”.

באותו פוסט מלפני כחצי שנה סיפרתי את התוכניות שלי לפתוח בלוג חדש “לשחקנים בלבד” – כלומר בלוג שפונה לאותם אנשים שלא מוכנים להיות קוראים פסיביים, אלא רוצים לעשות שימוש מידי בכלים שאני מציע וגם להגיב, לשתף, להתווכח, לשאול – בקיצור להיות מעורבים.

 

“בלוג לשחקנים בלבד”? רעיון נחמד, לא?…

 

NOT!!!

ככל שחשבתי על זה יותר, ככה נהיה לי יותר ברור שהרעיון הזה היה “לא מי יודע מה”.

פתאום הבנתי שנפלתי בעצמי ל”מלכודת חוסר- הסבלנות” שמעלה על הנס את שלב הפעולה ומורידה מערכם של השלבים האחרים בגל השינוי.

הבנתי שאם הייתי מפנה את האנרגיה שלי ל”בלוג לשחקנים בלבד”, בסופו של דבר זה לא היה משרת אך אחד – לא את “הצופים” ולא את “השחקנים”.

הקבוצה הראשונה – שמכילה דרך אגב את רוב הקוראים שלי  – הייתה מפסידה  מידע חשוב שהיה תורם להם בדיוק בשלב שהם נמצאים בו.

והקבוצה השנייה הייתה מתעייפת במהירות – כי אי אפשר להיות תמיד בשיא הפעולה, וחשוב באותה מידה גם להרשות לעצמנו את “המנוחה שאחרי”.

נו שוין, כמו שאומרים – עדיך מאוחד, מאשר אף פעם – וגם אם לקח לי כמה חודשים להבין משהו שבדיעבד נראה ברור מאליו – זה רק הוכיח לי פעם נוספת עד כמה חשוב שלב “ההרהור”.

אז בפוסטים הבאים אני עומד להרחיב יותר על גל השינוי, כולל השאלה החשובה:

“למה כדאי לשים לב בכל שלב, ואיך לעבור לשלב הבא,
?כשאנחנו מרגישים שהגיע הזמן”

 

 



הגב ל- דר' מארק זלוצ'ין

13 תגובות עבור פוסט ראשון בשבחי הדחיינות (כמעט)

ענת

February 24th, 2014 at 22:15 הגב

מדוייק להפליא ! אנחנו לא נותנים כבוד לתהליך , רוצים לחוות הצלחה ומהר , חברה תובענית , הורים שמשדרים לך בילדות יחס רק כשאתה מצליח וכשאתה לכאורה “נכשל” (שכמובן בהסתכלות מעמיקה אין חיה כזו “נכשל” , יש התנסות ,יש אומץ להתנסות , ויש למידה על עצמי )
וכשאתה בתהליך הלקאה ורדיפה עצמית הם מנת יומך, ” אני לא בסדר כולם מצליחים חוץ ממני”,
אדם צריך להתבונן בילדותו ולזהות את רמות העומס שחווה – ביקורת הרסנית, אהבה על תנאי,
חוסר ברגישות והכלה, וכמובן שיש דברים קשים עוד ברבה יותר שלא נדע , צריך לרפא את עצמו ,
לדעת להפריד את טעיות הוריו ממנו, לקבל שהם בעצמם אנשים פצועים וכואבים שלא עשו שינוי ואת העבודה הפנימית , להבין את הבילתי יאומן, ההורים שלך לא יודעים מי אתה באמת …….
אבל, למרות התסכול אתה אוסף את עצמך ומתחיל לגלות לאט לאט מי אתה ונותן לזה כבוד ,
ומסתכל על כל “המצליחנים” לכאורה ולא מאפשר לעצמך הלקאה עצמית, רק מחבק עצמך חזק משל היית הילד של עצמך ויודע שיום אחד אחרי הרבה הקשבה ומודעות יגיע היום , היום בו אתה שייך רק לעצמך , אף אחד לא יוכל להגיד לך מי אתה ולתת לך להרגיש רע עם זה.
ולהרגיש שמגיע לך טוב ומגיע לך להיות מי שאתה ומגיע לך להגשים את חלומותייך !

חנוך

August 15th, 2011 at 19:20 הגב

ההוויה האנושית מורכבת ומכילה, ביןהשאר, פרדוקסים רבים, סתירות רבות ….. אנחנו שואפים, כמהים ליציבות, לביטחון, לבהירות, לשגרה, לסביבה מוכרת… ודברים אלה ממש הם גם המקור למצוקה הפסיכולוגית שלנו כי אלה עומדים בסתירה לרצון, לצורך שלנו, החזק לא פחות, לגדול, להתפתח, לצמוח ….
מודל “הגל” …. מודל ה – ” S ” ” המודל הספירלי” ומודלים רבים אחרים מעידים בעיקר על הצורך שלנו לסדר …להגיון… לביטחון …. בעולם כאוטי ובלתי צפוי.
כשנחשפים למודל חדש אל לנו לשכוח כי כל מודל – הנו בס”ה “מפה” שמעצם טבעה היא מקומית,חלקית, והחיים עצמם הם”הטריטוריה”. כבר נוכחתי לדעת, כי “מודלים” =”מפות” יכולים לסייע בתהליך השינוי אך באותה מידה לעכב, לבלום, לתקוע את תהליך ……

גיא

July 25th, 2011 at 6:58 הגב

שלום 🙂
שאלה לי… כשאני עוצר הכל בשביל לשפוט מישהו… מאיזה חלק אני מונע?
רק טוב שיהיה.

דר' מארק זלוצ'ין

July 25th, 2011 at 12:11 הגב

שאלה טובה…

מה אתה חושב? 🙂

אתי

July 22nd, 2011 at 20:23 הגב

שחרור כתבה (לדוגמא זו שלעייל), ללא בדיקת איות ותחביר, עושה רושם של קלות דעת, חוסר רצינות ואולי אף חוסר יחס לקוראים.

אני בתור מגיב, משוחרר מחובה זו. בכל זאת עשיתי מאמץ כלשהו.

דר' מארק זלוצ'ין

July 22nd, 2011 at 21:15 הגב

צר לי אתי, שזה הרושם שבחרת לקבל

(והאמת, דווקא לא הייתי מתנגד לקצת יותר קלות דעת בעצמי – אישתי מוצאת אותי יותר מדי רציני לפעמים 🙂 )

רונית

July 7th, 2011 at 20:11 הגב

בעצם מזכירים לי פה שדווקא הוצאתי אל הפועל רעיון נחמד ויצירתי שהיה לי מזה זמן מה והתוצאה מדהימה והכי חשוב, מוצאת חן בעיני.

רונית

July 7th, 2011 at 20:08 הגב

היי מארק

וואו, ממש מדהים.

אני רוצה לכתוב לך כבר זמן מה אך האירועים שקורים בזמן האחרון סוחפים אותי קצת (אני יודעת, אני מרשה להם לסחוף אותי).

הקיצר, כל הזמן יש לי מין תחושה עמומה של החמצה על כך שלא נרשמתי לקורס שאתה מעביר עכשיו.

האמת היא שלא נרשמתי משום שגיליתי המון דברים על עצמי תוך כדי פינוי האזור האפור. אחד מהם היה שאני זקוקה למנוחה כך שברשימה השבועית שלי השבוע יש דברים חשובים ודחופים עכשיו בלבד. דברים שהייתי מטפלת בהם גם אם לא היו ברשימה.

הדבר השני הוא שהשינויים עכשיו כל כך גדולים (שמחים ועצובים יחד) וכל אחד מהם גורר איתו הערכות שונה שבאמת באמת לא היה לי זמן לשום דבר אחר.

אני עדיין מפנה את האזור האפור, מסתבר שחלומות מהווים חלק נכבד ממנו ולהגשים חלומות דרוש הרהור מעמיק. ואני מוצאת בי את המנהל המנכל המזכירה והמבצע.

עדיין לא חלום אחד יצא אל הפועל אך ההרגשה שלי, עקב כך שאני היא זו שמטפלת בדברים, אני זו שאוחזת בהגה ולא החיים מנהלים אותי היא היא הרגשה נהדרת.

חזרתי בדיוק לנקודה שאני זוכרת, תחושת ה”אני יכולה”.

הקורס הראשון שלקחתי אצלך היה “שחרור מאמונות מגבילות” , לאחר מכן הרגשתי יותר משוחררת אך לא לחלוטין מכיוון שהאזור האפור לא טופל. ואז הגיעה סידרת ההרצאות בווידאו על הפינוי האזור האפור, דבר שהיה חסר לי כדי להוציא אל הפועל ממש (בצורה פיסית) את השחרור מאמונות מגבילות.
מזה כשבועיים שאני מגלה שהאמונות המגבילות שלי מקבלות בדיוק את המקום הראוי להן ואפילו לא “מילימטר” יותר ממה שהן צריכות.
מזה כשבועיים האזור האפור מטופל שלב אחרי שלב כשרשימת “מחר כך” נראית סבירה יותר ויותר.

אגב, רציתי לספר לך שאת צמד המילים “דחיינות יצירתית” אני מפרשת בשונה ממך. הדגש הוא על היצירתיות ולא על הדחיינות, ומאחר וכך הרי בכל פעם שאתה מסביר דחיינות יצירתית אני מקווה שאולי הפעם…

מארק, רציתי להגיד, תודה, תודה ושוב תודה.

רונית רמת גן.

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק