robot-face

אחד הרעיונות הפופולריים ביותר בעולם של אימון הוא “עיקרון האחריות” – ואינספור “מומחים” מוכרים לנו את הפנטזיה היפה של איך חיינו יראו “אם רק ניקח אחריות עליהן”.

אבל מאחורי כל ההטפות ושיחות המוטיבציה של “נביאי האחריות”, מסתתרת לה הנחה קריטית שאותם “המומחים” מתיחסים אליה כאל משהו כאילו מובן מאליו.

אני מתכוון להנחה שבכלל יש לנו את היכולת הזאת – לקחת אחריות על משהו.

אבל האם זה באמת נכון?

האם אנחנו באמת מסוגלים לקחת אחריות אמיתית על החיים שלנו?




הוסף תגובה

10 תגובות עבור אשליית האחריות או “למי קראת רובוט?!”

רחל

October 20th, 2015 at 12:33 הגב

שלום מארק,
אני חושבת גם שכוחות רבים משפיעים עלינו בקבלת ההחלטות ובהגשמת חלומות ורצונות.
הכוחות הללו שמצד אחד חלקם מעודדים ומצד שני חוסמים ,מצויים בנו ובהחלט טוב להתבונן ולזהות אותם ואת המשקל שהם מהווים בדרכנו.
לפי דעתי המילה “אחריות” כוללת בתוכה: “אחר” (ANOTHER)+ “היות” (מהמילה להיות). כלומר כוח/מניע/משפיע אחר נכנס לתמונת חיינו , מזיז את כל יתר הכוחות ומפלס את הדרך להגשמה/יצירה/פעולה. הופך אותנו ל”אחר להיות”, כלומר אדם אחר ,כי אנו פועלים ומגשימים את מה שרק חלמנו ורצינו .
שמעתי פעמיים כדי להבין ונראה לי שדוגמה היתה מקלה על ההבנה 🙂
המון תודה,
רחל.

דר' מארק זלוצ'ין

October 20th, 2015 at 14:05 הגב

אכן ישנה הפרשנות הזאת של המושג “אחריות” – מה שמעניין שהיא מגלמת בתוכה פיצול – בין “האני הנוכחי” לבין אישזהו “אני אחר” שאני רוצה/אמור להיות 🙂

עוזה

October 19th, 2015 at 22:00 הגב

תודה לך מרק אל השאלות הכל כך רלבנטיות שאתה שואל.
אני שואלת לא על המסוגלות לקחת אחריות אלא על הרצון לעשות זאת. נראה לי שכל מי שתולה יהבו בקדוש ברוך הוא לא רוצה לקחת שום אחריות על עצמו.יש לו תשובה אחת לכל השאלות והיא לרצות את היושב במרומים.
אני לא מסוגלת להיות במצב הזה ויחד עם זאת לא יודעת אם אני רוצה באחריות. יותר מתאים לי הביטוי לקבל בעלות על ההחלטות. זה גם יותר מפתה ומעורר מוטיבציה.
אמשיך להתבונן…..

דר' מארק זלוצ'ין

October 20th, 2015 at 14:16 הגב

יש כאן אכן שתי שאלות קשורות – כל אחד מרתקת בדרכה.

השאלה הראשונה – זאת שהתרכזתי בה סרטו הזה – היא “האם אנחנו בכלל מסוגלים לקחת אחריות/בעלות על החיים שלנו?”

השאלה השניה – לא פחות חשובה – “האם זאת בכלל מטרה רלוונטית עבורנו?”

הגישה של בן-אדם מאמין באמת היא וויתור על “הרצון הפרטי” ועל “האחריות הפרטית” לטובת אמונה בהשגחה עליונה. חשוב להדגיש שעבור רוב האנשים זאת סיסמה יפה בלבד – מועטים הם אלה שלא רק מדברים על זה, אלא זוהי דרך חייהם. בשפת היוגה קראו לגישה הזאת “בהקטי-יוגה” – דרך ההתמסרות.

“הדרך הרביעית שגורדייף מתחילה באותה נקודת מוצא – ההכרה באוטומטיות שלנו וחסור יכולת אמיתית להיות אחראי על משהו, אבל משם הוא מזמין אותנו למסע של אינטגרציה פנימית שמתוכו נולדת היכולת לקחת בעלות – גם על מצבנו הפנימי, וגם על הפעולות שלנו בעולם.

מיכל

October 18th, 2015 at 16:51 הגב

שוב תודה מרק על הנושא ועל האופן בו אתה מביא את הדברים ופותח את החשיבה ואת הדיון
השיחה שלך העלתה בי את התפילה הזו:
״אלי,תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,
האומץ לשנות את אשר ביכולתי והתבונה להבחין בין השניים.״
הכלים היעילים עבורי ועבור מונחים ומטופלים שאני פוגשת מול אותם דפוסים אוטומטיים באים מעולם הרוחניות ,המדיטציה והנל״פ והיצירה בערוצים ויזואליים כמו צילום וקולאז׳.
כפוטותרפיסטית אני נוכחת שוב ושוב כיצד דימוי המנטלי ו/או המצולם מצליח לדלות במהירות ובדיוק מתוך התת מודע את החוויות והמטענים הרגשיים סביב זיכרונות מסוימים וטעונים ולשחרר אותם ואז יש תחושה של מטען כבד שנעלם ויותר אומץ ואנרגיה לעשייה משמעותית ומקדמת.
אני מניחה שמטפלים ומאמנים שמשתמשים בשיטות טיפול נוספות עוקפות מילים,הגנות ותודעה חווים עם המונחים והמטופלים שלהם חוויות דומות לשלי סביב כלים עוצמתיים אלה.

דר' מארק זלוצ'ין

October 19th, 2015 at 9:24 הגב

כן, בהחלט – ההליכה מעבר לשכל היא ממש קריטית כאן – ומתוך ניסיון שלי, חשוב גם שהעבודה תיגע באופן ישיר ברובד התחושתי-רגשי

נירית

October 18th, 2015 at 14:01 הגב

אהבתי. בקשת מחשבות אז מצרפת רגע של יהדות :). רק כי בקשת.
דברים ל; יט העידותי בכם היום, את-השמיים ואת-הארץ–החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך.
הציווי הוא לבחור למרות הידיעה שלא באמת ניתן ושניכשל שוב ושוב. נראה לי ש”התכנית האלוהית” היא כמו בפלדה לצרוב מחזורי חישול וזיכרון היסטורי (זכור שעבד היית, בית ראשון, בית שני, השואה…)
לכל אורך הסיפור המקראי, אנשים מצווים לבחור למרות שלא יכולים
אברהם לא בחר, משה לא בחר, פרעה לא בחר, יונה ניסה לברוח מייעודו, שמואל נולד לתוכו, שאול מצא אותו במקרה (לגבי דוד אני לא יודעת. נדמה לי שהוא כן בחר והיה הרצחני מכולם)

דר' מארק זלוצ'ין

October 19th, 2015 at 9:30 הגב

כן, השאלה הזאת עד כמה יש לנו בכלל יכולת לבחור היא מאוד מרכזית גם ביהדות וגם במספר מסורות עתיקות אחרות, וחלק גדול מן העבודה הפנימית שנעשתה באשכולות האזוטריות הייתה מכוונת לסגירת הפער בין “הרצון הפרטי” לבין “הרצון האלוהי”.
סיפורי התנ”ך שהבאת מהווים כלל הנראה צעד ראשון בדרך הזאת, בעזרתו הומחש לאנשים בתחילת דרכם הרוחנית עד כמה הרצון הפרטי שלנו הוא מוגבל, כל גבול אשלייתי…
ולמיטב הבנתי, אחרי הצעד הזה גם באו צעדים מעשיים שאת רובם איבדנו היום…

אסתי

October 18th, 2015 at 13:29 הגב

מארק שלום רב,
להלן התייחסותי לכך שאני לא מצליחה לקחת אחריות לדברים שונים.
בייחוד זה פוגש אותי כשאני מנסה להרים עסק למעלה משנה…ולא מצליחה לעשות פעולות שלא נוח לי בהם.
לדוגמא אני צריכה לעשות טלפונים למנהלות משאבי אנוש בארגונים ואני עושה טלפון אחד ונחה שבוע….כל הזמן דוחה ודוחה והמשמעות היא שטני לא עושה כלום על מנת לקדם את העסק ולהכניס לקוחות…..
יושבת ובוכה על “מר גורלי” ושאין לי לקוחות באופן שוטף ומצד שני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות טלפונים…וזה נקרא לא לקחת אחריות ולהבין שהמשמעות של אי עשיית טלפונים היא אי הכנסת לקוחות לעסק שלי…
וזה קורה גם בנושא של טלפונים לשת”פ עם אנשים שיכולים לתת לי הזדמנות עסקית…..

דר' מארק זלוצ'ין

October 19th, 2015 at 9:33 הגב

תודה על השיתוף הכנה, אסתי – זה ממש לא מובן מאליו.

עכשיו שימי לב שמאחורי השיתוף שלך עדיין מסתתרת לה אותה הנחה מוסווית שאת *אמורה” להיות מסוגלת לקחת אחריות על הדברים הללו.

האם זה מתחבר לחוויה שלך?

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק