trusted online casino malaysia
newborn-baby-photography

בשיעור הראשון של המיני-קורס הזה התחלנו לדבר על “געגועים לבית” ומציאת “המקום” שלנו בחיים.

ראינו עד כמה הדימוי הזה של “הבית” מייצג משהו מאוד מהותי שהלב שלנו כמהה אליו – כל כך מהותי שבעצם מידת הסיפוק שלנו בתחום כזה או אחר בחיים היא פועל יוצא של עד כמה אני מרגישים “בבית” בתחום הזה – בין אם מדובר בקריירה, משפחה, זוגיות או כל תחום אחר.

ואז, כמובן, עולה השאלה:

אבל במה זה תלוי?

מה קובע האם ארגיש בבית בתחום מסוים או לא?

הנטייה הראשונה שלנו היא בדרך כלל לחפש את הסיבות בחוץ, ואז אם אנחנו ל מרגישים “לא בבית”, אנחנו מנסים לשנות את המציאות החיצונית:

  • אם אנחנו לא מרגישים בבית בתחום הקריירה – הולכים ללמוד מקצוע חדש, אולי פותחים עסק עצמאי…
  • אם תחושת “חוסר בית” נוכחת בזוגיות – אולי מפרקים את הזוגיות ומחפשים משהו חדש
  • אם אנחנו מרגישים “זרים” בתוך משפחת המקור – לעיתים קרובות אנחנו מתרחקים מן המשפחה, ולפעמים מחפשים “משפחה חליפית” – לפעמים בצורת קהילת כזאת או אחרת

וכשאנחנו מגלים שכל השינויים החיצוניים הללו עדיין לא גורמים לנו להרגיש “בבית”, אנחנו אומרים לעצמנו:

“אולי אם אשנה את עצמי, אז סוף-סוף ארגיש בבית?”

וחלקנו יוצאים למסע האינסופי של “שיפור עצמי”- מנסים לשנות את מחשבות שלנו, את הרגשות שלנו, את הגוף שלנו…

אבל עדיין לא מרגישים “בבית”

“רגע, רגע” – אתם בטח אומרים לעצמכם – “אז אם לשנות את המציאות החיצונית זה לא עוזר, וגם לנסות ‘לתקן’ את עצמי לא באמת עובד – אז מה נשאר?!

שתשובה עשויה קצת להפתיע אתכם:

החוויה הזאת – “להרגיש בבית” בתוך החיים שלנן – היא פחות תוצאה של תנאיים חיצוניים או פנימיים כאלה או אחרים, והרבה יותר תלויה בעצם הנגישות של החוויה הזאת עבורנו.

במילים אחרות, אפשר לחשוב על חוויה של “להרגיש בבית” כעל מעין “שריר חוויתי”, סוג של מיומנות נרכשת שאפשר לטפח עם הזמן

אבל מה זה באומר בתכלס – “השריר החוויתי” הזה?

ולמה אצל חלק מן האנשים היכולת הזאת היא מעין “כישרון מולד” – והם פשוט מרגישים בבית כמעט בכל מצב – ואילו האחרים מרגישים “הומלסים”, גם כשהתנאים לכאורה מאוד מיטיבים איתם?

כדי לענות על השאלות הללו, בואו נסתכל קצת יותר מקרוב על עצם המושג הזה – “בית” – ברמה הכי פשוטה וקונקרטית.

והמאפיין המרכזי של כל בית – ומהות שלו, אם תרצו – זה “מרחב מוגן” או “מרחב מכיל”.


מזכיר לכם משהו?

מתי, בעצם, בפעם ראשונה בחיים שלנו אנחנו פוגשים “מרחב מכיל”?

התשובה היא, כמובן – “ברחם”

ו”התחנה הבאה” שבה אנחנו בדרך כלל פוגשים “מרחב מכיל” זה החיבוק של אימא.

לא במקרה, הפסיכולוגים התפתחותיים מדברים על תקופת העוברות ועל השנה הראשונה של חיינו כעל תקופה שבה אנחנו בונים “אמון בסיסי” בעולם – כלומר, החוויה הבסיסית הזאת של “אני מוגן, אני מוחזק, הכול בסדר

במילים אחרות, בתקופה הזאת אנחנו מקבלים טעימה ראשונה של “מרחב מכיל ומחזיק”, מרחב שנותן לי את המקום שלי – ברמה פיזית הכי בסיסית.

והחוויה הפיזית היסודית הזאת מהווה בסיס לחווית “הבית” בהמשך החיים שלנו.

עכשיו, אם הצורך בהחזקה ובתמיכה לא מסופק בתקופה המוקדמת הזאת בחיים, החוסר הזה נרשמם במערכת העצבים שלנו ואנחנו נושאים אותו איתנו גם כשאנחנו כבר “ילדים גדולים”.

ואנחנו ממשיכים לחוות את החוסר הזה כמעין “חור שחור” בתוכנו – אנחנו מרגישים רק שמשהו חסר, אבל בדרך כלל כבר לא מסוגלים להגיד מהו הדבר שאנחנו כמההים אליו.

עכשיו, אצל רובנו, התמיכה וההחזקה כן היו שם במידה כזאת או אחרת – אבל הם ניתנו לנו “על תנאי”.

  • אולי חיבקו אותנו רק כשהיינו “ילדים טובים”
  • או שבבית שגדלנו בו לא היה מקום לעצב
  • אולי היה זה דווקא “הליצן” שבנו שלא קיבל מקום
  • ורבים מאיתנו גדלנו עם תחושה ש”אסור לכעוס” – או, במילים אחרות, לכעס לא היה מקום

ואז כל אותם החלקים בתוכנו, כל אותם הצרכים והרגשות שלא קיבלו מקום הרגישו באופן טבעי “בלי בית”. ורובנו ממשיכים לחיות עם כל אותם החלקים “חסרי הבית” גם עשרות שנים מאוחר יותר

ועד שלא ניתן להם סוף-סוף מקום – חווית הבית תמשיך להיות חסומה בפנינו…

אז איך עושים את זה?

איך נותנים מקום לכל אותם החלקים המודחקים?

בדיוק על זה אנחנו הולכים לדבר בשיעור הבא של המיני-קורס הזה…

ובינתיים, אני מזמין אתכם לבדוק:

אילו חלקים בתוכי לא קיבלו מקום בעבר?

אילו חלקים לא מקבלים מקום גם היום בחיים שלי?

ואני מזמין אתכם לתת מקום למה שגיליתם בתגובות למטה…



הוסף תגובה

14 תגובות עבור [לחזור “הביתה” – שיעור #2]
על “חורים שחורים” ו”אמון בסיסי”

טל

February 27th, 2015 at 16:14 הגב

ד”ר מארק, שלום שוב. בנוגע לתחושת “בית” להבדיל מחסר-בית – אני מניחה כי תחושה זו הנה כמיהה של רבים, והכרתי אנשים שונים במסע הרוחני האינטנסיבי שטענו כי “הגיעו”. אפשר לכנות זאת סמי-הארה. התעוררות – אם תרצה. אך זו עשויה להיות תחושה זמנית, עד שמגיע משבר…
אנו יצורים חברתיים, באם נרצה או לא, ולדעתי תחושת ה”בית” מגיעה כשאנו יוצרים מערכות יחסים שפויות (להבדיל מהקטסטרופה הקיימת בין בני אדם), מערכות יחסים ארוכות טווח כשאכפתיות וכנות מככבות בהן. ועל מנת ליצור שכאלה יש צורך בשני בני אדם לפחות שרצונם העיקרי בחיים הוא ליצור חברות-אמת, רצון הגובר על כמיהתם לכסף, סקס ומעמד. כמה כאלה אתה מכיר?
בימים אלה אני קוראת את ספריה של פמה צ’ודרון, שמדברת בין היתר על רעיונות דומים ובי עולות שאלות – האם זה אפשרי בכלל או שמא זאת זכות שניתנה ליחידים…
מירב אכזבותי מאנשים, פילוסופיות ורעיונות נפלאים שאינם ברי-יישום הותירו אותי חשדנית ועייפה. לדעתך תחושת ה”בית” הנה עניין בלתי-מותנה? תחושה שיכול אדם לשאת בחייו על בסיס יומי בלי קשר למצב בו נמצאת האנושות?

דר' מארק זלוצ'ין

March 1st, 2015 at 12:47 הגב

זאת שאלה מצוינת טל – וזה באמת משהו שיש בקשר אליו המון בילבול (וגם בילבולי שכל 🙂 ) בכל תחום “הרוחניות”.

השיעור השלישי אני מדבר בהרחבה על תופעת “הזאב הבודד” שמאוד נפוצה בחברה בכלל בחוגים רוחניי בפרט – וזה הרעיון שאנחנו יכולים (או אפילו צריכים) “להחזיק את עצמו” לבד, ולא “להזדקק” לשום דבר ולאף אחד.

אני חושב שזאת אשליה – ואשליה מסוכנת מאוד שממאללת אינפסור אנשים. אנחנו, בתור יצורים אנושיים, זקוקים לאנשים אחרים – וזה לא משהו שצריך “לתקן” – זה חלק מהותי ממי שאנחנו.

השאלה היא רק עד כמה ההזדקקות הזאת נמצאת באיזון – ויש כאן שני קטבים מנוגדים ששניהם לא בריאים בעיניי.

הקוטב הראשון הוא “תלותיות”, כשאנחנו מאבדים את עצמנו בתוך האחר, כשאנחנו לגמרי נתנים את האושר שלנו, את תחושת ה-wellbeing במה או מי יש מסביבנו.

הקצה הנגדי הוא אותה צופעת “הזאב הבודד” שדיברתי עליה מקודם – חיים מתוך אשלייה של “אני לא זקוק לאף אחד”…

“הטריק” הוא למצוא את שביל הזהב בין שני הקצוות הללו – מקום מאוזן שבו אנחנו נעים בחופשיות בין “להיות עם עצמי” ו”להיות עם אחר” – שם בעיניי נמצא החופש וההגשמה האמיתיים.

פלורה

February 26th, 2015 at 0:07 הגב

זה ממש מדהים כאילו שמו שטנס על כולם כי זה מה שקורה בגלל חוסר אהבה אנחנו מחפשים להתלות על מישהו ומרצים הכל כדי לקבל קמצוץ של אהבה!!!!!!!!!! האם חשבתי נכון?????????

דר' מארק זלוצ'ין

February 26th, 2015 at 9:47 הגב

זה הרעיון בגדול – ומעבר לעצם החיפוש אחרי האהבה/החזקה/הכלה, ישנן גם מספר שאלות חשובות נוספות:
* באילו מקומות אנחנו מחפשית את “הבית” הזה?
* איך אנחנו עושים את זה?
* אילו רגשות עולים בנו תוך כדי החיפוש הזה?

וכמובן, אולי השאלה החשובה מכולן:
“האם מה שאנחנו רגילים לעשות אכן עובד לנו?”

טל

February 25th, 2015 at 18:41 הגב

כולנו חסרי-בית. מאמריו של מארק אכן מדברים על מציאות קיומית כואבת, דבריו מעוררים הזדהות. גם לי אין בית, אף פעם לא היה לי, חיפשתי לי בית במשך שנים רבות במאות מקומות/אנשים/תורות/חוויות. לא מצאתי. אני משוכנעת שזה קשור לבית הגידול. סיוט- במקרה שלי.
רק ש… אינני יודעת אם משהו יכול לשנות את זה… לדעתי זה מצב קיומי….

דר' מארק זלוצ'ין

February 26th, 2015 at 9:51 הגב

הי טל, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת – באמת לפעמים זה עשוי להרגיש כאילו “ככה זה ואין מה לעשות” – וזה, בעצם, סוג של מנגנון הגנה שחלקנו פיתחנו עם השנים, כדי להתמודד עם “ההומלסיות” הזאת.

זה משהו בסגנון של “עדיף כבר שאוותר ואפסיק לחפש – זה יכאב פחות, מאשר להמשיך לקוות ולהמשיך להפגע”

אני עוד ארחיב על זה השיעור השלישי, אבל חשוב לי להגיד כאן שזה ממש קריטי שנכיר בקיום הקול הזה בתוכנו, נכבד אותו וניתן לו מקום…

רותי

February 25th, 2015 at 17:37 הגב

גם אני גדלתי בקיבוץ “של פעם” ומדהים עד כמה הניסיון שלי דומה לזה של המגיבה לעיל. מעולם לא ראיתי הגדרה כל כך קולעת למה שעברתי, כפי שעשה מארק בכמה שורות. השאלה – האם בכלל אפשרי למלא את החור השחור שנוצר בגיל כל כך מוקדם?

דר' מארק זלוצ'ין

February 26th, 2015 at 9:54 הגב

הי רותי, זה בהחלט אפשרי, אבל זה תהליך – אין כאן “פתרונות ברגע”…

והדבר הראשון שאפשר לעשות זה קודם כל לזהות מה משמר את המצב הזה בתוכנו – מה מונע מן החור השחור הזה להתמלא – וזה בדיוק מה שאני הולך לדבר עליו בשיעורים הבאים.

ד.

February 25th, 2015 at 17:03 הגב

דר’ מארק,

תודה גם לך !
נתת לי המון תקווה.למרות השנים שאני עובדת על/עם עצמי יש כנראה איזו פינה שלא כיסיתי אותה עדיין.או כפי שאתה קורא לה :”חור שחור”.
מקווה באמת שהמאמרים הבאים ייתנו לי עוד בהירות ואשקם לתוך חיי את החוויה של “להיות בבית”.
מחכה בקוצר רוח להמשך.
ערב טוב ומבורך
ד.

ד.

February 25th, 2015 at 12:42 הגב

שלום מארק,

המאמר הזה פתח אצלי “פצע” מאד ישן.אני בת למעלה משישים.
נולדתי בקיבוץ.בזמנו,מיד לאחר הלידה הגענו “הביתה”.
הבית הזה היה בית תינוקות.שהינו בו 24 שעות.האמהות היו מגיעות להיניק את התינוקות שלהן
כל 4 שעות – לפי הספרים.לא לפני ולא אחרי.
בלילה היתה הפסקה של 8 שעות.
לפי הסיפורים של אמי ז”ל קראו לה לא פעם בשעה 10 בלילה כדי להרגיע את התינוקת הצווחנית שלה,אבל אפילו להיניק אותה לא נתנו לה.כדי לא להפר את הכללים הנוקשים.רק להרגיע.
זה ה”מסמר” הראשון ביסודות של הבית שלי.
לאחר מכן הורי עזבו את הקיבוץ ועברו לגור במושב שיתופי.שזה מעין חצי קיבוץ.
כל המשפחה חיה בבית ששיך למושב,חוץ מענייני כספים ופרנסה שמופקדים בידי קברניטי המושב.
לצערי,לא זכיתי לקבל חיבוק.אפילו אם “הייתי ילדה טובה”.
גם לא זכיתי למחמאות בכלל.לעומת זאת,אם עשיתי מעשים לא טובים – קיבלתי נזיפות+. ואם עשיתי מעשים טובים ,לא קיבלתי כלום. כי כך צריך להיות. מי צריך בכלל לתת פרסים או מחמאות או חיזוקים על דברים חיוביים…?
יש לי אופי ליצני,אבל גם אז קיבלתי גערות שהחיים הם דבר רציני ולא יפה להתנהג כך.
את הליצנות שלי ביטאתי בביה”ס.
מה שכן זכיתי” לו היתה אלימות.לא מאמא, רק מאבא.ולא פעם אלו היו מכות לא יבשות שהשאירו בגופי צלקות.עד היום יש אחת שהיתה ממש גדולה ולמזלי היא מאחורה כך שאני לא רואה אותה -“שוכחת” ממנה.
לגבי רגשות כמו כעס ועצב,גם אסור היה להראות את זה.אמי תמיד היתה מאופקת ולא ראיתי אותה בוכה מעולם.
רק כאשר בגרתי ויצאתי מהבית לאחר נישואי,הבנתי מה כלוא בתוכי.
לצערי,נישאתי לאדם שיש לו אותה תכונה.לא מחבק,לא מעודד, לא מחמיא ואם הדמעות פרצו לי פה ושם (למשל בלוויה של קרוב שנפל במלחמת יום כיפור) הוא “תקע” לי מרפק בצלעות שאסתום את הפה כי זה לא מכובד.אותו דבר לגבי הליצנות שלי.
לימים,כשהילדים גדלו היתה לי שיחה עם אחותי והחלטנו שכל פעם שנבוא לבקר את ההורים,נחבק וננשק אותם על הלחי בכניסה וביציאה.
וכך עשינו.בפעמים הראשונות הורי עמדו קפואים מול החיבה שהעזתי להפגין כלפיהם.אפילו לא הרימו ידיים להחזיר חיבוק.
עם השנים (והן מעטות כי התחלנו מאוחר מדי,שנים בודדות לפני שהם נפטרו) העניין “התרכך” במידת מה.

תמיד הרגשתי תלושה.כל כך חיפשתי אהבה ואף פעם לא קיבלתי אותה. מאוחר יותר נודע לי פשר ההתנהגות שלי (נותנת ונותנת כדי לרצות את כולם ולקבל אהבה).
היום אני ברשות עצמי ועשיתי עבודה עצמית כזו שהתקדמתי המון,אבל הצלקת נמצאת שם.
הדבר הראשון היה שלמדתי לבכות בגלוי בלי להרגיש שאני עושה מעשה רע.
כמובן שגם לצחוק ולהתרגש מדברים בנאלים.
אני באמת מרגישה בתוכי את ה”חור השחור” כהגדרתך.
מחכה למאמר הבא שיעזור לי להבין איך למלא אותו.
מאד נהנית מהמאמרים שלך וסופגת לתוכי המון תובנות.
חן חן לך

דר' מארק זלוצ'ין

February 25th, 2015 at 16:49 הגב

תודה, תודה, תודה על השיתוף המדהים!

זה שהרשית לעצמך לשים את הדברים כאן – לתת להם מקום – זה כבר צעד חשוב ביותר, ולפעמים עצם הדבר הזה כבר מוריד את רמת ה”הומלסיות”.

אני מקווה שהמאמרים הבאים ייתנו לך עוד יותר בהירות וגם יעזרו לך להתחיל לשכם את החוויה של “להיות בבית” בתוך החיים שלך.

ללי

February 25th, 2015 at 9:39 הגב

מארק זה ככ חזק!
אז איך יוצאים מהמעגל הזה?
אם חוויתי בילדותי חוסר הקשבה וחוסר אהבה אני בעצם חווה זאת היום במערכת זוגית.
אני משליכה על הבן זוג את כל אשמה ובעצם זה משהו שתלוי בי.
?????????????????!!!!!!!!!
אני שמתי גם סימני שאלה וגם קריאה
א. זה מאד הגיוני ומתישב היטב על השכל
ב. קשה לי לשחרר את האצבע מאשימה…
זה ממש לקחת אחריות….
מאד נהנתי מעומק הדברים.

דר' מארק זלוצ'ין

February 25th, 2015 at 16:52 הגב

תודה ללי,

מה שאת מתארת זה דוגמא מצוינת לאיך שחלק בנו שלא מרגיש החזקה ותמיכה מחפש לו “מרחב מכיל” – ולא תמיד במקומות הכי נכונים.

חשוב גם לזכור שהאמונה ש”זה תלוי בי” היא לא תמיד מדויקת – לפעמים זה ממש לא נכון שננסה “להחזיק את עצמנו” – וזה בדיוק הנושא שאני הולך לדבר עליו בשיעור הבא…

רותי

February 24th, 2015 at 23:24 הגב

וואוו מעורר מחשבה. מחכה לשעור הבא

אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק