כמו שבטח שמתם לב, מאז תחילת הקיץ “נעלמתי” קצת, והיום הייתי רוצה לשתף איתכם מה בדיוק קרה בחודשים הללו:

הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל שאמר לפני כ-100 שנה – ” הבעיה עם העולם היום היא שטפשים ופנטים תמיד כל כך בטוחים בעצמם, בזמן שאנשים חכמים כל כך מלאים בספקות”. מה שבטוח – ראסל עלה כאן על הבחנה ממש חשובה – לא דווקא בין חכמים וטיפשים, אלא בין שתי צורות חשיבה שממש מנוגדות אחת לשניה…

בעוד יומיים אני יוצא לחופשה ארוכה, בתור מישהו שדי מכור לעבודה שלו, אני יודע כמה מאתגר לפעמים לעשות את סוויצ’ הזה בראש ולהתנתק מן העשייה.

ואתמול נתקלתי בשיר יפיפה שפוגש אותי בדיוק במקום הזה:

בשישי האחרון הלכנו אני ואשתי להצגה “ברודסקי/ברשיניקוב” במרכז סוזן דלל בתל אביב – הצגת יחיד של הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב על פי שיריו של משורר אגדי לא פחות – יוסף ברודסקי.

ומתוך ההצגה המהפנטת הזאת שני משפטים של ברודסקי עדיין מהדהדים אצלי בראש ובלב – והיום הייתי רוצה לחלוק אותם איתכם:

אנחנו חיים בתקופה שבה אינספור “מומחים” מנסים למכור לנו את הפנטזיה של איך חיינו יראו “אם רק ניקח אחריות עליהן”.

אבל מאחורי כל ההטפות ושיחות המוטיבציה של “נביאי האחריות”, מסתתרת לה הנחה קריטית שאותם “המומחים” מתיחסים אליה כאל משהו מובן מאליו – הנחה שבכלל יש לנו את היכולת הזאת – לקחת אחריות על משהו.

אבל האם זה באמת נכון?

האם אנחנו באמת מסוגלים לקחת אחריות אמיתית על החיים שלנו?

שבוע שעבר נודע לי על מותם של שלושה אנשים – שלושה פילוסופים ענקים – שבמידה רבה עיצבו את מי שאני היום.

ואולי דווקא בגלל מידת ההשפעה שלהם הקיום שלהם קצת “שקוף” בשבילי – מעין חלק מובן מאליו מן הנוף התרבותי שלי.

ורק כשלושתם עברנו מן העולם הזה ממש אחד אחרי השני – בצירוף מקרים מוזר שכזה – פתאום זה חידד בשבילי כמה גדולה הייתה ההשפעה שלהם עלי.

ולכן גם הרגשתי צורך להגיד להם תודה אחרונה – ולהודות על המתנות שקיבלתי מכל אחד מהם:

אם תהיתם לאן “נעלמתי” בזמן אחרון, התשובה שלי יכולה אולי קצת תפתיע אתכם…

הייתי עסוק בהסרת כישוף…

לפני כמה ימים ראיתי ידידה אחת שואלת בפייסבוק “מהי ההגדרה שלכם לאגו?”

השאלה הובילה ל לדיון מרתק עם עשרות תגובות שונות, וגם גרמה לי לתהות:

“למה אגו בכלל הפך לכזה מושג טעון?”

לפני כשנתיים,הצטרפתי לחוג רישום מודל, ופתאום גיליתי שאני בכלל לא גרוע כמו שסיפרו לי כשהייתי קטן.

והכול תודות למשפט אחד שהמורה אמר לי – משפט אחד שלא רק שינה לגמרי את האופן שבו ניגשתי לציור – ולחיים בכלל…

כשהתישבתי היום בבוקר על כרית המדיטציה שלי, שמתי לב למשהו מעניין:

זה היה כל כך טבעי ונוח, שפשוט לא רציתי להפסיק.

החוויה הזאת – של “להיות בתוך עצמי” – זה הרגיש כאילו אני יושב לי בבית חם ונעים, וכייף לי ולא בא לי ללכת לשום מקום.

מכירים את ההרגשה הזאת?