שבוע שעבר נודע לי על מותם של שלושה אנשים – שלושה פילוסופים ענקים – שבמידה רבה עיצבו את מי שאני היום.

ואולי דווקא בגלל מידת ההשפעה שלהם הקיום שלהם קצת “שקוף” בשבילי – מעין חלק מובן מאליו מן הנוף התרבותי שלי.

ורק כשלושתם עברנו מן העולם הזה ממש אחד אחרי השני – בצירוף מקרים מוזר שכזה – פתאום זה חידד בשבילי כמה גדולה הייתה ההשפעה שלהם עלי.

ולכן גם הרגשתי צורך להגיד להם תודה אחרונה – ולהודות על המתנות שקיבלתי מכל אחד מהם:

כשהתישבתי היום בבוקר על כרית המדיטציה שלי, שמתי לב למשהו מעניין:

זה היה כל כך טבעי ונוח, שפשוט לא רציתי להפסיק.

החוויה הזאת – של “להיות בתוך עצמי” – זה הרגיש כאילו אני יושב לי בבית חם ונעים, וכייף לי ולא בא לי ללכת לשום מקום.

מכירים את ההרגשה הזאת?

לפני כמה ימים ראיתי ידידה אחת שואלת בפייסבוק “מהי ההגדרה שלכם לאגו?”

השאלה הובילה ל לדיון מרתק עם עשרות תגובות שונות, וגם גרמה לי לתהות:

“למה אגו בכלל הפך לכזה מושג טעון?”