והנה אנחנו שוב בתקופה הזאת של השנה…

התקופה שבה כל מיני מומחים מעודדים אותנו להגדיר לעצמנו מטרות גדולות לשנה הקרובה.

והפעם כל השיחות הללו גרמו לי להבין שאולי הגיע הזמן לדבר על המיתוס הזה…

המיתוס של הצורך במטרות מוגדרות.

וגם להגיד כמה מילים על המחירים שההתמכרות הזאת למטרות גובה מאיתנו – גם ברמת הפרט, וגם ברמת הכלל כחברה:


 

בשבת האחרונה העברתי סדנה שעסקה במקומם של ארכיטיפים בקונסטלציה משפחתית, ואחד הארכיטיפים שעלה בתהליך היה “הזמן”.

וזה היה די מדהים לראות כיצד ברגע שהארכיטיפ הזה קיבל מקום, התהליך שהיה קצת תקוע עד אותו הרגע פתאום התחיל “לנשום” ונוצרה בו תנועה חדשה (מה שלא לגמרי מפתיע, אם נזכור שבלי מימד הזמן שום תנועה לא יכולה, בעצם, להתרחש).

ואז מישהי שאלה אותי כיצד היא יכולה להעזר בזה בעבודה שלה עם נשים שרוצות להכנס להריון.

זה הוביל לשיחה מרתקת, והיום אני רוצה לשתף איתכם רעיון אחד חשוב שעלה מתוך השיחה הזאת – התובנה שבעצם זה לא נכון לדבר על “הזמן” כאילו היה משהו אחיד.

והראשונים שהבינו את זה היו כנראה היוונים, שבשפה שלהם אפילו היו שתי מילים שונות בשביל הזמן – “קרונוס” ו-“קיירוס”:


 

לפני קצת יותר משבוע התחילה שנת הלימודים, ולרבים מאיתנו המעבר הזה בין החופשה לשגרה הוא מעבר לא פשוט (בלשון המעטה).

הרי כשאנחנו בחופש ואין יותר מדי דברים ש”צריך” לעשות, נהיה לנו קל יותר לחזור להרגיש את זרימת הזמן עצמו ולא רק את “העלים והענפים” של משימות שצפות בתוך הנהר הזה.

וזה מרגיש טוב, זה מרגיש נכון, זה מרגיש טבעי.

ואז כשאנחנו חוזרים מן החופשה, פתאום שוב כמות ה”צריכים” עולה, וזה חוטף אותו – חוטף את תשומת הלב שלנו, חוטף את האנרגיה שלנו – ואנחנו מתחילים לאבד את תחושת השלם, את תחושת הזרימה…

אבל האם השינוי הזה בחוויה באמת קשור רק לכמות “המשימות”?


או שיש משהו אחר, עמוק יותר, שיוצר את ההבדל הדרמטי הזה?


 

לפני כשבועיים עברנו לבית חדש, ואיכשהו במקביל למעבר התרחשו אצלנו עוד הרבה שינויים נוספים.

בפרט, בימים אלה ממש הבת הקטנה שלי בדיוק מסיימת את הגן, ושנה הבאה היא תתחיל גן חובה, גן חדש במקום חדש.

ומה לעשות – אפשר היה לראות שהשינוי הזה לא קל בשבילה:

  • היו ימים בהם הייתה רבה עם ילדים אחרים – שבדרך כלל היא ממש אוהבת לשחק איתם
  • והיום גם ימים שבהם הייתה מבקשת בכלל לא ללכת לגן – בדרך כלל היא הכי נהנית בו.

אפשר היה לראות כיצד היא מתמודדת עם אתגר לא קטן – איך להכיל את השניות הזאת:

  • הנה מקום שאני ממש אוהבת,
  • ועוד מעט אצטרך להפרד ממנו

וכמובן, גם אנחנו הגדולים פוגשים בחיים את השניות הזאת.

והרבה פעמים הדרך שלנו להתמודד עם המקום הזה היא להכחיש את הערך של מה שהיה.


אנחנו מנסים להשכיח מעצמנו את החלקים הטובים – כי אם לא היה שם שום דבר טוב, אז הרבה יותר קל להפרד, הרבה יותר קל להשאיר את זה מאחור…


 

בעוד שבוע וקצת אנחנו עוברים לבית חדש, ולמרות שהמעבר הפיזי עוד לא ממה קרה, עדיין כבר כמה שבועות טובים אנחנו “במעבר”…

והיום בבוקר חשבתי שהתהליך הזה הוא מטפורמה מעולה לכל תהליך של שינוי משמעותי בחיים.

וזה גם חידד לי עד כמה תהליכי שינוי יכולים להיות הרבה יותר מורכבים ממה שנראה במבט ראשון.

ואיזה עושר – או עומס – של פרטים יש “מאחורי הקלעים” של שינוי:


 

אולי יצא לכם לשמוע על הרעיון הזה של “קבלה רדיקלית”, של להגיד ‘כן’ לכל מה שהחיים מזמנים לך.

מאחורי הרעיון הזה עומד “התדר” של רכות, של הכלה, של חיבוק – בקיצור, אנרגיה שהיא נשית במהותה.

אבל אם נסתכל על זה קצת יותר לעומק, אנו עשויים לגלות שלעיתים קרובות ההכלה הזאת היא קצת סלקטיבית, שיש חלק מהותי מאוד מן החוויה שלנו שנשאר בחוץ – החלק שמבוסס על האנרגיה של התנגדות, של הפרדה, של גבולות, של “לא”.

כלומר כל אותם החלקים שמבחינה ארכיטיפית מתבססים, בעצם, על אנרגיה גברית:


 

שבוע שעבר נודע לי על מותם של שלושה אנשים – שלושה פילוסופים ענקים – שבמידה רבה עיצבו את מי שאני היום.

ואולי דווקא בגלל מידת ההשפעה שלהם הקיום שלהם קצת “שקוף” בשבילי – מעין חלק מובן מאליו מן הנוף התרבותי שלי.

ורק כשלושתם עברנו מן העולם הזה ממש אחד אחרי השני – בצירוף מקרים מוזר שכזה – פתאום זה חידד בשבילי כמה גדולה הייתה ההשפעה שלהם עלי.

ולכן גם הרגשתי צורך להגיד להם תודה אחרונה – ולהודות על המתנות שקיבלתי מכל אחד מהם:


 

מילון אבן שושן מגדיר את “עצמאות” בתור:

“עצמאות – עמידה ברשות עצמו, אי-תלות באחרים”

מה שמעניין בהגדרה הזאת הוא שהיא מתארת בדיוק את המשימות ההתפחותיות שעומדות בפנינו בשלב מסוים בחיים שלנו – בגיל ההתבגרות.

אבל חשוב לזכור שזה רק שלב, ואחרי שלמדנו לעמוד ברשות עצמנו ולא להיות כבר לגמרי תלויים באנשים אחרים, עולה השאלה:

אז מה אני עושה עכשיו עם כל החופש הזה?

וזה מביא אותנו לשלב התפתחותי מתקדם יותר – שלב העצמיות:


 

לפני כמה ימים ראיתי באיזה עיתון תמונה של השחקן בראד פיט עם כותרת “מה עובר על בראד?”

פיט נראה רזה מאוד, והכותבים תהו האם יש לזה קשר לגירושים הקשים בינו לבין אנג’לינה ז’ולי שקרו לפני כמה חודשים.

ואני זוכר שחשבתי אז איזה באסה זה להיות אישיות פומבית – שאפילו ברגעים הכי קשים שלך אתה לא יכול להישאר לבד, ותמיד יש איזה פפראצי שמציץ מעבר לפינה, כדי לתפוס איזה תמונה מן הגיהנום הפרטי שאתה עובר.

וזה גרם לי לחשוב על שאלה יותר גדולה:

כיצד הנראות – כלומר עצם זה שאנשים אחרים רואים אותנו או מכירים אותנו – כיצד זה הופך אותנו לפגיעים יותר?


 

כמו שאולי שמתם לב, בזמן אחרון אני מתעסק הרבה עם הנושא של “הילד הפנימי” – דיברתי על זה בכמה מן התוכניות האחרונות שלי, ובעוד יומיים אני גם מקיים סדנה על הנושא הזה.

והיום בבוקר, כשחשבתי על זה שוב, פתאום הבנתי משהו קצת מצחיק:

אחת התכונות הכי מתוקות – וגם הכי מעצבנות של ילדים קטנים – זה האנוכיות שלהם