לפני כמה ימים ראיתי באיזה עיתון תמונה של השחקן בראד פיט עם כותרת “מה עובר על בראד?”

פיט נראה רזה מאוד, והכותבים תהו האם יש לזה קשר לגירושים הקשים בינו לבין אנג’לינה ז’ולי שקרו לפני כמה חודשים.

ואני זוכר שחשבתי אז איזה באסה זה להיות אישיות פומבית – שאפילו ברגעים הכי קשים שלך אתה לא יכול להישאר לבד, ותמיד יש איזה פפראצי שמציץ מעבר לפינה, כדי לתפוס איזה תמונה מן הגיהנום הפרטי שאתה עובר.

וזה גרם לי לחשוב על שאלה יותר גדולה:

כיצד הנראות – כלומר עצם זה שאנשים אחרים רואים אותנו או מכירים אותנו – כיצד זה הופך אותנו לפגיעים יותר?


 

כמו שאולי שמתם לב, בזמן אחרון אני מתעסק הרבה עם הנושא של “הילד הפנימי” – דיברתי על זה בכמה מן התוכניות האחרונות שלי, ובעוד יומיים אני גם מקיים סדנה על הנושא הזה.

והיום בבוקר, כשחשבתי על זה שוב, פתאום הבנתי משהו קצת מצחיק:

אחת התכונות הכי מתוקות – וגם הכי מעצבנות של ילדים קטנים – זה האנוכיות שלהם


 

  • האם זה באמת רעיון טוב “להוריד את המסכות” ומה יש לשאמנים להגיד על זה?
  • ולמה הבאת שחקני-על לקבוצות כדורגל לא הופכות את הקבוצות לאלופות?
  • ואיך כל זה קשור למשפט של פאולו קואליו:

    “אנשים רוצים לשנות הכול, ובו-זמנית רוצים שהכול ישאר במו שהוא”?

על כל השאלות הללו – בסרטון השבועי החדש (טיפה ארוך מן הרגיל):


 

לפני כמה ימים סיימנו – אני ואישתי – לצפות בסדרה “האפיפיור הצעיר”.

אני חייב להגיד שמדובר בסדרה לא קלה לצפיה – מצד אחד היא מדהימה מבחינה ויזואלית, אך מצד שני גם מעוררת המון אי-נוחות ברמה הרגשית.

אי-נוחות הזאת קשורה בעיקר לדמותו של גיבור הסדרה – בישופ אמריקאי בן 42 בשם לני בלרדו שהופך לאפיפיור ויוזם סדרה של שינויים מרחיקי לכת בוותיקן.

בלרדו הוא דמות מאוד ממורכבת, מלאת סתירות פנימיות, לא צפויה וחסרת עקביות – במובנים רבים דמות מאוד ילדית.

וזה אולי אחד הדברים המרתקים – אבל גם המאתגרים – בסדרה הזאת:

לראות שמי שמנהל את העולם זה חבורת “ילדים פנימיים”:


 

בכל אחד ואחת מאיתנו יש את הכמיהה למשהו יוצא מגדר הרגיל.

הצמאון הזה לתחושת הפליאה יכול להתבטא בכל מיני דרכים – החל מסעות בעולם או חיפוש רוחני ועד ליצירה אמנותית או חקירה מדעית – כל אחד מוצא את הקסם בעולם בדרך הייחודית משלו.

אבל יחד עם הכמיהה הזאת לקסם, ברובנו קיים גם קול אחר – קול ציני שאומר:

“אל תהיה פתי, אל תצפה למשהו מופלא – שלא תתאכזב”

ועל הציניות הזאת אנחנו משלמים פעמיים:

  • פעם ראשונה בעצם צימצום החוויה שלנו למשהו מכני, צפוי ונטול משמעות מיוחדת
  • פעם שניה ברמה המעשית – בזה שאנחנו סוגרים בפני עצמנו אפשרויות שיכלו אולי לעשות הבדל עצום בחיים שלנו

ולכן זה כל כך חשוב לא לתת לעצמנו להישאב למכניות הזאת של העולם בלי ניסים, ולטפח בעצמנו את המוכנות לתת מקום לקסם בחיים שלנו:


 

לפני כמה ימים מישהי שהתעניינה בסדנה “משחקי הכסף” כתבה לי, חצי בבדיחות הדעת:

“מערכת היחסים שלי עם כסף היא בעיקר רצון לעולם משוחרר ממנו”

עכשיו, בתור מישהו שהרבה שנים חוקר תרבויות – כולל תרבויות שבטיות שבהן לא היה שימוש בכסף – אני בהחלט יכול להבין את הכמיהה הנוסטלגית לעולם פשוט יותר, “לפני שהגיע הכסף וסיבך את הכול”

אבל מצד שני, כמו שאמרה פעם ביירון קייטי:

“כשאני מתווכחת עם המציאות, אני מפסידה…

אבל רק 100% מן הזמן.”


וכך גם עם הכסף – כשאחנו מתווכחים עם המציאות שכסף הוא חלק אינטרגרלי ממנה – אנחנו מפסידים, אבל רק 100% מן הזמן 😉 :


 

מאז ימי פרויד, כולנו יודעים כבר עד כמה העבר משפיע על ההווה.

ועם הזמן זה גם התחדד שכשמדובר בחוויות העבר, יש פחות חשיבות למה “באמת” קרה שם – מה שחשוב באמת הוא איך אנחנו מרגישים היום בקשר לזה.

וזה מביא אותנו לשאלה הרבה יותר רחבה – שרוב האנשים בכלל לא מעלים על דעתם שיכולה להיות לה חשיבות:


איך אני חווה את העבר – לא אירועים ספציפיים מן העבר, אלא את כל העבר כמכלול?


 

כשהתישבתי היום בבוקר על כרית המדיטציה שלי, שמתי לב למשהו מעניין:

זה היה כל כך טבעי ונוח, שפשוט לא רציתי להפסיק.

החוויה הזאת – של “להיות בתוך עצמי” – זה הרגיש כאילו אני יושב לי בבית חם ונעים, וכייף לי ולא בא לי ללכת לשום מקום.

מכירים את ההרגשה הזאת?

ואז נזכרתי במשפט של הסופר המצרי נגיב מחפוז שאמר:

“בית זה לא המקום שבו נולדת.
בית זה המקום שבו כל ניסיונות הבריחה שלך מסתיימים”


 

זיגמוד פרויד אמר פעם:

“אהבה ועבודה הן הבסיס של האנושיות שלנו”

והמשפט הזה יכול להשמע קצת מפתיע כשהוא מגיע ממישהו כמו פרויד שהיה, בעצם, ציניקן לא קטן.

במיוחד אם נשים לב שבעצם גם מאחורי כל עבודה משמעותית יש את החוויה הזאת של אהבה.

במילים אחרות, אהבה היא כוח מניע מרכזי בחיים שלנו, אבל יחד עם זאת זה גם נושא שלפעמים אנחנו מרגישים לא נוח לדבר עליו.

מצד אחד, רוב השירים הפופולרים הם שירי אהבה, אך מצד שני “בחיים האמיתיים” מגיל צעיר רבים מאיתנו למדנו להסתיר את האהבה שלנו.

איך אפשר להסביר את הפרדוכס המוזר הזה?


 

היום יותר ויותר מדברים על החשיבות של מציאת האיזון בחיים, אבל בפועל האיזון הזה מתגלה כדבר די חמקמק.

לא רק זה – כשאנחנו מנסים להגיע לאיזון בין שני היבטים חשובים של החיים שלנו, לעיתים קרובות במקום “גם וגם” אנחנו מקבלים סוג של “לא זה ולא זה”.

למה זה קורה, בעצם?