במשך הרבה שנים חשבתי שמשמעות הצמיחה היא להיות יותר ויותר “גדול”.

אבל עם הזמן הבנתי שזאת הגדרה די מוגבלת – שלא לא להגיד שטחית –
של צמיחה.

והיום אני שם לב שהצמיחה הכי גדולה שלי קורית הרבה פעמים דווקא כשאני מרשה לעצמי לגעת בקצה השני – מרשה לעצמי להיות “קטן”.

תרשו לי להסביר למה אני מתכוון:

<

 

הנה התחילה לה שנת 2017, ותחילת השנה היא תמיד הזדמנות נפלאה לקחת צעד אחורה, לשאול את “השאלות הגדולות”, כדי להבין טוב יותר מה באמת חשוב לנו.

העניין הוא שרוב השאלות שאנחנו שואלים בזמן הזה הן שאלות שקשורות לדברים שאנחנו רוצים ליצור או דברים שאנחנו רוצים לעשות, ואלה הן לאו דווקא השאלות שבאמת כדאי לנו לשאול את עצמנו.

אבל יש שאלה אחת – די לא שגרתית – שאנחנו בדרך כלל שוכחים לשאול:


השאלה היא “לאן אני רוצה להשתייך?”


 

לפני כמה ימים ראיתי ידידה אחת שואלת בפייסבוק “מהי ההגדרה שלכם לאגו?”

השאלה הובילה ל לדיון מרתק עם עשרות תגובות שונות, וגם גרמה לי לתהות:

“למה אגו בכלל הפך לכזה מושג טעון?”

והזאת בדיוק השאלה שאני רוצה לנסות לענות עליה בסרטון הזה:

 

אני מתרגל מדיטציה כבר מעל 20 שנה – בכנות, לא באופן הכי עקבי, עם הרבה הפסקות באמצע – ובזמן אחרון הרגשתי צורך לחזור לתרגל באופן קבוע.

והיום בזמן מדיטציית הבוקר שלי פתאום קלטתי משהו חשוב – והכול תודות לכרית שעליה ישבתי:

 

כולנו מכירים את הסיפור על הנחש הקדמוני שפיתה את אדם וחווה לאכול מפרי עץ הדעת, בכך הביא לגירושם מגן העדן.

והמשפט שגרם לחווה להתפתות היה:

" כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע..."

המשפט הזה מתאר טוב מאוד את מה שמניע רבים מאיתנו לחפש עוד ועוד ידע – מתוך תקווה שאולי הדבר הבא שנלמד יהיה זה שבאמת יפקח את עינינו.

עכשיו, אני חייב להגיד שאני בבאופן אישי מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתי "תולעת ספרים".

תמיד רציתי לטרוף את כל הספרים בספרייה, והרעב הזה לידע לא נרגע עם השנים, אלא רק הולך ומתגבר.

אבל ככל שעובר הזמן, אני גם מתעניין יותר ויותר בשאלה "מה מזין את הרעב הזה?"

מה באמת אנחנו מחפשים כשאנחנו רוצים ללמוד עוד משהו, לדעת עוד משהו, להבין עוד משהו - על עצמנו ועל העולם?

וגם אצלי וגם אצל אנשים אחרים אני רואה שבבסיס נמצאת שם אותה התקווה בעזרתה הנחש פיתה את אדם וחווה:

" כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע..."

כלומר יש שם חיפוש אחר אישוזהי אמת עמוקה יותר, מקום שבאמת יוכל לספק את הצמאון שלנו לאמת, מקום שכנמצא אותו – כבר לא נצטרך לחפש יותר.

אבל סיפור הגירוש מגן העדן מספר לנו משהו מעניין על מה באמת קורה, אחרי שאנחנו אוכלים מפרי עץ הדעת:

"וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם..."

כלומר הידע החדש רק מגביר את תחושת החוסר, או כמו שאמר זאת אריטסו "ככל שאתה יודע יותר, ככה אתה מבין עד כמה אתה לא יודע"

במילים אחרות, עץ הדעת לא מספק את סחורה - לפחות לא את הסחורה שאנחנו אולי מקווים להשיג.

הידע לאו גורם לנו להרגיש יותר מסופקים, אלא להיפך עלול לעשות אותנו לעוד יותר רעבים.

אז מה פתרון?

בכנות - אין לי תשובה חד-משמעית לשאלה הזאת, אבל כן יש אפשרות אחת שאני רוצה לשתף איתכם:

אולי הפתרון הוא קודם כל להפסיק לכרסם באופן כפייתי בתפוח הזה :-)

ואז אולי נוכל לחזור קצת לחווית התמימות שהייתה לפני...

  • לפני שגילינו שאנחנו "ערומים";
  • לפני שהתחלנו להרגיש שאנחנו לא מספיק ולהתבייש במי שאנחנו, בהוויה הפשוטה שלנו;
  • לפני שהתחילו לעבוד כל מנגנוני הביקורת העצמית המתוחכמים שלנו;
  • לפני שלמדנו ש"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" - אותו רעיון מוכר לכולנו שהדברים צריכים להגיע אלינו מתוך מאמץ;

זאת, אגב, אחת הסיבות שבגללן בזמן אחרון אני עושה פחות סרטונים ופודקאסטים.

כי לעיתים קרובות התחושה היא שלמרות הידע הרב שבא לי לשתף, זה לאו דווקא הדבר המועיל ביותר שאני יכול לעשות.

ושבמקום ליצור עוד פיתוי לרוץ קדימה, בא לי לתת רשות – לעצמי ואולי גם לכם – דווקא לקחת צעד אחורה.

ואני יודע שהצעד הזה אחורה יכול להיות מאוד מאתגר.

והוא מעורר את כל השדים הפנימיים, שבדיוק כמו הנחש הקדמוני מנסים לספר לנו שהמקום הפשוט הזה הוא לא בטוח, או לא מספיק, או קטן מדי, או פשוט מדי, או נאיבי מדי...

שגן עדן יש רק באגדות ילדים...

שלהיות – פשוט להיות – זה לא מספיק...

"תעשה כבר משהו מועיל!" – צועקים הקולות הללו - "אם לא תזיז את עצמך, שום דבר לא יקרה!"

וזה לא שהקולות הללו משקרים – הם באמת מתארים מציאות אפשרות אחת...

אבל זה לא אומר שזאת המציאות היחידה שנגישה לנו.

ואולי יש גם אפשרות אחרת...

אולי אף אחד לא באמת סגר בפנינו את הדלת לגן עדן, אלא היא נשארה פתוחה לרווחה.

ואנחנו יכולים לבוא לבקר מתי שרק מתחשק...

צריך רק להפסיק לכרסם באובססיביות בפרי עץ הדעת ופשוט להסתכל מסביב...


ומי יודע - אולי אז נגלה שם את עץ החיים :-)

אתמול חגגנו את שמחת תורה המסמנת תחילת מחזור חדש של קריאה בתורה, שמתחיל עם פרק בראשית.

עכשיו, בין אם אנחנו דתיים או חילוניים, סיפור הבראשית נמצא שם בבסיס של המיתוס הקולקטיבי שמגדיר את תפיסת העולם שלנו, תפיסת האדם את עצמו ואת מקומו בעולם.

וכמו שיש את המיתוס הקולקטיבי המשותף הזה, יש גם את המיתוס הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו שכולל את סיפור הבראשית הפרטי – הסיפור שיש לנו לגבי תחילת החיים שלנו ובריאת העולם הפרטי שבו אנחנו חיים:




down-arrow

לפרטים על סדנת הקונסטלציה “לפגוש את ההורים”


 

לרבים מאיתנו יש “יחסי אהבה-שנאה” עם הכסף.

האי-נוחות סביב הכסף כה גדולה, עד שהרבה פעמים יוצא לי לשמוע את המשפט “אם זה היה תלוי רק בי, בכייף הייתי עושה את העבודה הזאת בהתנדבות”.

אבל מה הופך את הכסף לנושא כל כך טעון?

זאת בדיוק השאלה הקריטית שעליה הייתי רוצה לענות היום:


down-arrow

לפרטים על סדנת הקונסטלציה “משחקי הכסף”


 

 

להלן הקישורים שהזכרתי בסוך ההרצאה:

חשבתם פעם מה קובע את רמת ההצלחה שלנו בחיים?

בדרך כלל, כשאני שואל אנשים את השאלה הזאת, התשובות הראשונות של עולות הן “מיקוד”, “התמדה”, “השקעת מאמץ”…

אבל כולנו מכירים גם דוגמאות של אנשים שעובדים מאוד קשה, לא מוותרים למרות הקשיים, אבל עדיין ההצלחה המיוחלת לא מגיעה

אז מהו ההבדל שעושה את כל ההבדל?

אחת התשובות המפתיעות והמרתקות לשאלה הזאת פגשתי בזמנו אצל ברט הלינגר – היוצר של שיטת הקונסטלציה המשפחתית:

“להצלחה יש פנים של אימא…”

בהתחלה כשנתקלתי במשפט הזה לא ממש ידעתי מה לעשות איתו – זה נשמע לי כמו דימוי פיוטי מופשט שלא ממש קשור למציאות.

אבל עם הזמן התחלתי להבין את כוונת המשורר:


mp3-150x150

להורדת קובץ mp3 עם ההקלטה…






לפרטים על סדנאות והקורסים של קונסטלציה משפחתית
שהזכרתי בפודקאסט…


אתמול בערב יצאתי להליכה – הלכתי אצלנו בשכונה כשמצד שמאל שלי נמצאים הבתים, ובצד ימין – מתחילה השמורה.

ותוך כדי ההליכה, קלטתי פתאום שאני ממש הולך בין שני עולמות שונים:

  • מצד אחד – העולם של בתים מרובעים, של אור חשמלי, של מוזיקה רועשת שנשמעה מאחד הבתים, הפיצפוצים של עמודי החשמל…
  • מצד שני – הריחות של הצמחיה, קולות של חזירי בר וכל מיני חיות אחרות…

ואז חשבתי שזאת בדיוק החוויה של רוב האנשים בעולם המודרני שבו אנחנו חיים – ההליכה הזאת בין שני העולמות.

העולמות שניטשה קרא להם “האפולוני” ו”הדיוניסי”: