לפני כעשור הפקנו יחד עם כמה שותפים תוכנית אודיו שהייתה מבוססת על הספר הקלאסי “מדע ההתעשרות”.

היום כשאני נזכר בספר הזה, יש בו דברים שאני אוהב יותר ויש דברים שאני כבר פחות מתחבר אליהם.

אבל הבחנה אחת שגיליתי בו נשארה איתי מאז, ואני חוזר אליה שוב ושוב וכל פעם מבין את הרעיון הזה קצת יותר לעומק.


ובדיוק על זה אני רוצה לדבר היום:


 

לפני שבועיים חברים שלנו הזמינו אותנו להתארח אצלם בסדר פסח.

אגיד לכם בכנות – אף לא מצאתי את האירוע הזה מרגש במיוחד (בלשון המעטה), אבל מדובר בחברים ממש טובים, וגם הילדים ממש רצו, אז אמרתי “יאללה”.

ליתר דיוק – אמנם כלפי חוץ אמרתי “בסדר”, אבל “הפולניה הפנימית” שבתוכי אמרה על כל העניין “אשב לי בפינה ואסבול בשקט:-)

אבל אתמול בבוקר פתאום קרה משהו שקצת שינה את ההתייחסות שלי לכל הסיפור…

בסיומו של המחזה “בדלתיים סגורות” של הסופר והפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר מופיע אחד המשפטים הכי מפורסמים של סארטר, שמזקק לשלוש מילים את התמצית של הפילוסופיה שלו:

“גיהנום – זה האחרים”

הדבר המצחיק הוא שסארטר – שהיה אתאיסט מושבע – מבטא כאן רעיון דתי במהותו שמאוד נפוץ בתרבות המערבית המודרנית.

אפשר לקרוא לזה “רוחניות אינטרוברטית”…

לפני כמה ימים נתקעתי בקטע מרתק מתוך השיחות בין מרטין היידגר – אחד הפילוסופים המשמעותיים ביותר של המאה ה-20 – לבין מדרד בוס – שהיה בין מייסדיה של הפסיכותרפיה האקיזטנציאליסטית.

הקטע התחיל במשפט קצת תמוה:

“הדבר הכי מועיל – זה חסר התועלת…”

כמו שאולי שמתם לב, הייתה לנו הפסקה של כמה חודשים טובים שבהם לא צילמתי שום סרטון.

אז לפני שאספר לכם מה גרם להפסקה הזאת, וגם למה החלטתי היום לחזור ולצלם את הסרטון הזה, אני רוצה לדבר איתכם שניה על היוון העתיקה:


 

היום אצל רוב האנשים שמו של רון האברד – מייסדה של “כנסיית הסיינטולוגיה” – מעורר תגובה של גיחוך, אולי מלווה בהרמת גבה.

אבל לא כולם יודעים שבתחילת דרכו העבודתו של האברד עוררה הרבה התעניינות בקרב הפסיכולוגים, ואנשי טיפול רבים אף למדו את השיטות שפיתח.

פריץ פרלז, אבי שיטת הגשטלט ואחד הפסיכולוגים הבולטים של אותה תקופה, אף כתב הקדמה מאוד אוהדת לספרו של האברד ” דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש” שהיה רב-מכר ענק בשנות החמישים.

ולמרות שעם הזמן התנועה שהאברד יצר התחילה לקבל יותר ויותר סממנים של כת, ומשכה אליה בצדק המון ביקורת, עדיין כמה מן הרעיונות שלו חילחלו לתוך התרבות הכללית, מבלי שאנשים בכלל יודעים מה המקור שלהם.

והיום אני רוצה לדבר על אחד הרעיונות המרכזיים שלו – מעין “ווירוס מחשבתי” שרון האברד יצר והיום תופס מקום מרכזי בעולם של התפתחות אישית:


 

והנה אנחנו שוב בתקופה הזאת של השנה…

התקופה שבה כל מיני מומחים מעודדים אותנו להגדיר לעצמנו מטרות גדולות לשנה הקרובה.

והפעם כל השיחות הללו גרמו לי להבין שאולי הגיע הזמן לדבר על המיתוס הזה…

המיתוס של הצורך במטרות מוגדרות.

וגם להגיד כמה מילים על המחירים שההתמכרות הזאת למטרות גובה מאיתנו – גם ברמת הפרט, וגם ברמת הכלל כחברה:


 

בשבת האחרונה העברתי סדנה שעסקה במקומם של ארכיטיפים בקונסטלציה משפחתית, ואחד הארכיטיפים שעלה בתהליך היה “הזמן”.

וזה היה די מדהים לראות כיצד ברגע שהארכיטיפ הזה קיבל מקום, התהליך שהיה קצת תקוע עד אותו הרגע פתאום התחיל “לנשום” ונוצרה בו תנועה חדשה (מה שלא לגמרי מפתיע, אם נזכור שבלי מימד הזמן שום תנועה לא יכולה, בעצם, להתרחש).

ואז מישהי שאלה אותי כיצד היא יכולה להעזר בזה בעבודה שלה עם נשים שרוצות להכנס להריון.

זה הוביל לשיחה מרתקת, והיום אני רוצה לשתף איתכם רעיון אחד חשוב שעלה מתוך השיחה הזאת – התובנה שבעצם זה לא נכון לדבר על “הזמן” כאילו היה משהו אחיד.

והראשונים שהבינו את זה היו כנראה היוונים, שבשפה שלהם אפילו היו שתי מילים שונות בשביל הזמן – “קרונוס” ו-“קיירוס”:


 

לפני קצת יותר משבוע התחילה שנת הלימודים, ולרבים מאיתנו המעבר הזה בין החופשה לשגרה הוא מעבר לא פשוט (בלשון המעטה).

הרי כשאנחנו בחופש ואין יותר מדי דברים ש”צריך” לעשות, נהיה לנו קל יותר לחזור להרגיש את זרימת הזמן עצמו ולא רק את “העלים והענפים” של משימות שצפות בתוך הנהר הזה.

וזה מרגיש טוב, זה מרגיש נכון, זה מרגיש טבעי.

ואז כשאנחנו חוזרים מן החופשה, פתאום שוב כמות ה”צריכים” עולה, וזה חוטף אותו – חוטף את תשומת הלב שלנו, חוטף את האנרגיה שלנו – ואנחנו מתחילים לאבד את תחושת השלם, את תחושת הזרימה…

אבל האם השינוי הזה בחוויה באמת קשור רק לכמות “המשימות”?


או שיש משהו אחר, עמוק יותר, שיוצר את ההבדל הדרמטי הזה?


 

לפני כשבועיים עברנו לבית חדש, ואיכשהו במקביל למעבר התרחשו אצלנו עוד הרבה שינויים נוספים.

בפרט, בימים אלה ממש הבת הקטנה שלי בדיוק מסיימת את הגן, ושנה הבאה היא תתחיל גן חובה, גן חדש במקום חדש.

ומה לעשות – אפשר היה לראות שהשינוי הזה לא קל בשבילה:

  • היו ימים בהם הייתה רבה עם ילדים אחרים – שבדרך כלל היא ממש אוהבת לשחק איתם
  • והיום גם ימים שבהם הייתה מבקשת בכלל לא ללכת לגן – בדרך כלל היא הכי נהנית בו.

אפשר היה לראות כיצד היא מתמודדת עם אתגר לא קטן – איך להכיל את השניות הזאת:

  • הנה מקום שאני ממש אוהבת,
  • ועוד מעט אצטרך להפרד ממנו

וכמובן, גם אנחנו הגדולים פוגשים בחיים את השניות הזאת.

והרבה פעמים הדרך שלנו להתמודד עם המקום הזה היא להכחיש את הערך של מה שהיה.


אנחנו מנסים להשכיח מעצמנו את החלקים הטובים – כי אם לא היה שם שום דבר טוב, אז הרבה יותר קל להפרד, הרבה יותר קל להשאיר את זה מאחור…